מסכת נדרים

בדרך כלל, בכל תחילת מסכת, מיד לאחר המשנה הראשונה, שואלת הגמרא מעין "שאלות חימום" וכניסה לסוגיא עוד לפני שהיא עוסקת בגופו של העניין המוזכר במשנה. כך למשל במסכת ברכות (ב.) המשנה הראשונה עוסקת בשאלה: "מאימתי קורין את שמע בערבין?". הגמרא במקום שואלת שתי שאלות שלכאורה אינן מהעניין המקורי של של המשנה - תחילת זמן קריאת שמע של ערבית.

שאלה ראשונה - "תנא היכא קאי?" - כלומר מהיכן בכלל יודעים שצריך לקרוא קריאת שמע בערבית?

שאלה שניה - מדוע שונה התנא בתחילה את נושא קריאת שמע בערבית ורק לאחר מכן (דף ט:) שבה המשנה ועוסקת בזמן קריאת שמע של שחרית?

דוגמא נוספת לכך היא במסכת קידושין דף ב. המשנה אומרת: "האישה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים..." מדי בתחילת הגמרא, עוד לפני העיסוק בגופו של עניין, מפנה הגמרא את הדיון לעיסוק בשאלה לשונית: "מאי שנא הכא דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש?"

פירוש: מדוע כאן נוקטת המשנה לשון קניין (האישה נקנית) ואילו בפרק ב' (דף מא.) נוקטת המשנה לשון "קידושין" (האיש מקדש).

עוד דוגמא מופיעה במסכת בבא קמא דף ב. המשנה שונה "ארבעה אבות נזיקין", ומיד בתחילת הגמרא נשאלת שאלה "קטגוריאלית לגבי ההבדל שבין אבות ותולדות, בינן לבין עצמן ובינן לבין נושאי העל השונים שגם בהם מוזכר העיקרון של "אבות ותולדות":

"מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן גבי שבת תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן כיוצא בהן... ומאי איכא בין אב לתולדה... גבי טומאות תנן אבות הטומאות..."

*שאלה דומה בעניין "קטגוריה ראשית" לעומת "קטגוריות משנה" תידון להלן גם במסכתנו, מסכת נדרים, בעניין כינוי הנדרים לעומת "ידות הנדרים". ראה להלן.

הדוגמא שראינו לעיל, בהקדמה בעניין סמיכות המסכתות - נדרים, נזיר וסוטה, אף היא דומה לסוג זה של

פתיחה לסוגיה כדרך לימוד עוד לפני העיסוק בגופו של העניין המוזכר במשנה.

נחדד ונדגיש כי דרך לימוד זו איננה רק "שאלת חימום" על מנת להיכנס לעובי סוגיית הגמרא. דרך לימוד זו מבטאת הגיון עמוק יותר והיא נובעת ככל הנראה ממבנה וממאפייני הטקסטים התלמודיים; המשנה והגמרא. בעוד שהמשנה היא קודקס הלכתי המאופיין בתמציותו, הרי שהגמרא היא טקסט רחב יותר ותפקידו להרחיב, להגדיר ולדייק יותר את גבולות ורוחב יריעת הסוגיה. לכן, סגנון פתיחה זה לסוגיה התלמודית משרטט יותר את הגבולות הרחבים של הסוגיה ומשם מתמקדת הגמרא ומתכנסת יותר ויותר לפרטי תוכן הסוגיה הנלמדת.

כך גם מסכת נדרים פותחת בדרך לימוד זו; המשנה הראשונה במסכת נדרים עוסקת בסגנון ובניסוח הלשוני של נדרים (נדרים ב.):

"כל כינויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות ונזירות כנזירות האומר לחברו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור מנודה אני לך רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר"

הגמרא מיד שואלת שאלה "טכנית" ולא מהותית על הסגנון והניסוח של הנדרים:

"מאי שנא גבי נזיר דלא קתני להו לכולהו ומאי שנא גבי נדרים דקתני לכולהו" נדרים, ב:

פירוש: מדוע שונה כאן המשנה את כל סוגי הנדרים והשבועות (נדרים, חרמים, שבועות, נזירות) ואילו במסכת נזיר שונה המשנה רק את העניין הייחודי למסכת נזיר: "כל כינויי נזירות כנזירות" (נזיר, ב.)

בפירוש המיוחס לרש"י* נכתב כאן: "מאי שנא גבי נזיר דלא קתני להו - דהתם קתני "כל כינויי נזירות" ותו לא מידי ולא קתני לכלהני דנדרים ושבועות."

*ראה לעיל בסוף ההקדמה. הכוונה לפירוש המיוחס לבית מדרשו או בני דורו של רש"י אך לא רש"י בצעמו.

תשובת הגמרא לשאלה זו עוסקת באחד מעקרונות העל הנידונים לאורך כל הש"ס; האם חיוב (מצווה או איסור) חל על הגברא - האיש, או על החפצא - על חפץ, הדבר עצמו. להבחנה למדנית "בריסקאית" זו יש השלכות משמעותיות בסוגיות רבות ובתחומים רבים בש"ס וגם במשפט הישראלי המודרני.

להלן נתייחס לשאלת "החפצא" לעומת "הגברא" בהקשר של נדרים.