הלכות שבת חלק א'

"מלאת מחשבת אסרה תורה" - מושגי יסוד בהלכות שבת

המקור ללט' אבות מלאכות דשבת.

בתחילת פרשת "כי תשא" עוסקת התורה בפרשיית המשכן;  פרטי ודקדוקי עבודת בניית המשכן לאחר מכן מופיע צווי מהקב"ה אל משה: "ואתה תדבר אל בני ישראל לאמור אך את שבתותי תשמורו..." - חז"ל לומדים מסמיכות שתי פרשיות אלו (משכן ושבת) את הקשר ביניהם.

רש"י על פסוק זה אומר "... אעפ"י שהפקדיתך לצוותם על מלאכת המשכן אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה", כלומר אין השבת נדחית מפני המלאכות שנעבדו במשכן.

גמרא שבת מט:  - נחלקו חז"ל בשאלה: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי?"

התוס' שם ד"ה "ארבעים" - מבארים את השאלה: לכאורה לא ברור מה מניע את חז"ל להקביל את לט' אבות המלאכות של שבת כנגד דבר מסויים, אלא שמבין הלט' אבות מלאכות היו מלאכות הזהות זו לזו באופן הפעולה ובתכלית ובכל זאת החשיבה אותן המשנה (שבת עג.) כמלאכות נפרדות (גמרא שבת עג: - "היינו זורה היינו בורר היינו מרקד") וכן ישנן מלאכות אחרות הזהות באופן הפעולה ובתכליתן לחלק מלט' אבות מלאכות ולמרות זאת המשנה (עג.) לא מונה אותן עם הלט' וגמרא שבת עג: - "תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן".  ולמרות זאת רק הזורע נמנתה במשנה) לכן נדרשו חז"ל לברר ולשאול כנגד מי אותן לט' אבות מלאכות.

וכאמור על שאלה זו נחלקו האמוראים בגמרא:

ר' חנינא בר חמא אומר - כנגד עבודות המשכן.

ר' יונתן בר' אליעזר בשם ר' שמעון בן ר' יוסי בן לקוניא אומר: "כנגד מלאכה, מלאכתו ומלאכת שבתורה ארבעים חסר אחת".

ז"א - בתורה נאמר לא תעשו מלאכה - לגבי שבת - לכן האבות מלאכות הן כנגד לשון מלאכה שבתורה שמספרן לט' והקשו בגמרא על דעה זו שלפעמים השם "מלאכה" מופיע בתורה במובן של השלמת דבר מסויים ולאו דווקא כפעולה כגון והאיש כילה מלאכתו, והמלאכה הייתה דיים וכיו"ב - האם מונים את לשון המלאכה המופיע בתורה בשני המובנים או רק במובן של עבודה?!  תיקו.

 בסיכומו של דבר מכריעה הגמרא במחלוקת זו כדעת ר' חנינא בר חמא דאמר דהני לט' מלאכות בשבת כנגד עבודות המשכן (וכן איתא "באגלי טל" בפתיחה להל' שבת אות א' "ועוד בש"ס בכמה מקומות - דכל מידי דשבת ממשכן גמרינן")

והסיבות להכרעה זו הן:

א. סמיכות הפרשיות - משכן ושבת.

ב. המלאכות שמנו חז"ל במשנה אכן היו נחוצות בבניית המשכן.

  מובא "באגלי טל" (פתיחה אות ב') מחלוקת רש"י ורב האי גאון לגבי מהותן המדוייקת של המלאכות דהיינו האם לט' אבות המלאכות דשבת הן כנגד המלאכות שהיו בבניית ובהקמת המשכן או שהן מלאכות שהיו נחוצות לעבודת המשכן - עבודת הקרבנות וכיו"ב?

רש"י: סובר שהלט' אבות המלאכות הן כנגד המלאכות שהיו נחוצות בהקמת ובניית המשכן עצמו, והוא מוכיח דבריו מזה שהמשנה מנתה מלאכת "אופה" במקום מבשל "האופה - לא היה במשכן דלא שייך אלא בפת ופת לא שייכא במלאכת המשכן אבל כולהו קמייתא הואי בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני"

ז"א המשנה הייתה צריכה למנות מלאכת מבשל במקום אופה - ששייך בה בישול הסממנים שהיו בהקמת המשכן (צביעת היריעות) והתנא נקט לשון אפיה כי התחיל בסידור הפת (גמרא שם) ואפיה שייך בפת אבל אה"נ היה לו לנקוט לשון בישול ואם היה סובר רש"י שהלט' אבות מלאכות דשבת נלמדים מעבודת המשכן - לא היה אומר שאופה לא היתה במשכן שהרי היתה אפית לחם הפנים.

וכן היא שיטת הרמב"ם - שהלט' אבות מלאכות דשבת נלמדות ממלאכות שהיו נחוצות בהקמת המשכן.

רב האי גאון: סובר שאמנם אחד עשר המלאכות הראשונות שייכות בבניית המשכן אבל הן גם היו נחוצות בעבודת הקרבנות כגון מנחות ובקרבן התמיד של כל יום.

ה"אגלי טל" מסביר את שורש מחלוקתם - "המוציא בין בימינו בין שמאלו בתוך חיקו או על כתיפיו חייב שכן משא בני קהת"

(משנה שבת צב.) - מחלוקת רש"י ורב האי גאון תלויה בפירוש משנה זו.

רש"י: מסביר שמשא בני קהת היה בכתף בלבד שנאמר ב"כתף ישאו" ואילו מה שהוסיפה המשנה בידו ובתוך חיקו זה משום שהיא נקטה באורח ארעא - שכך הדרך להוציא דברים.

רב האי גאון: מביא את דברי הגמרא בירושלמי (שבת סב:) שפרשה את הפסור "ופקודת אלעזר בן אהרון הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה" :

"שמן המאור" - בימינו.

"קטורת הסמים" - בשמאלו.

"מנחת התמיד" - בכתיפו.

"שמן המשחה" - בחיקו.

ומכאן לומד רב האי גאון שלט' אבות המלאכות דשבת נלמדות מעבודת הקרבנות ולא מבנית המשכן עצמו.

"מלאכת מחשבת"

כאמור לט' אבות מלאכות דשבת נלמדות מהמשכן ובמשכן נאמר: "... לעשות בכל מלאכת מחשבת" תרגם אונקלוס "עובידת אומנון" - דהיינו מלאכת אומנות.

המשנה במסכת חגיגה י. "... הלכות שבת... הרי הם כהררים התלויים בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות" - דהיינו שבתורה נאמר "מלאכת מחשבת" לגבי משכן ומשם נלמד לגבי שבת - ושתי מילים אלו הינן רמז מועט להלכות שבת המרובות.

רמב"ם פא' מהל' שבת הל' ט : "... שלא אסרה תורה אלא מלאכת מלאכת מחשבת" ומה שאינו מלאכת מחשבת, אינו אסור אלא מדברי סופרים.

א"כ ישנן גדרים ברורים לגבי מלאכת שבת האסורות על אילו מהן חייב מדאוריתא, אילו מהן אסורות מדרבנן ואילו מהן מותרות לכתחילה. ונבאר לקמן בס"ד גדרי מלאכות שבת בפרוטרוט.

- עוד יש לציין שישנן ג' דרגות חיוב בשבת - חייב, פטור אבל אסור ומותר לכתחילה וכל פטור שנאמר בגמרא - פטור אבל אסור הוא מלבד ג' מקרים (מפיס מורסא, צידת צבי וצידת נחש), דבהם פטור ומותר - עיין שבת ג.

מובא "בכלכלת שבת": "אמר המפרש קודם שנתחיל לפרש הלט' אבות מלאכות ראינו להקדים ג' דברים:

א. נבאר בס"ד איזהו אב ואיזהו תולדה ואיזהו עובדין דחול ואיזהו חילוק יש ביניהם.

ב. נבאר באיזה אופן צריך שתעשה מלאכה שיתחייב עליה כשעשאה.

ג. ומהו הדבר שמחלק בין המלאכות שעשה שיתחייב עליהן הרבה חטאות" - נתמקד ונתרכז בס"ד בביאור השני שכתב הכלכלת שבת ונבארו לפרטים בס"ד עפ"י מה שכתב וכן עפ"י הגמרא, ראשונים ופוסקים.   "אומנם באיזה אופן תעשה המלאכה שיתחייב עליה - צריך לזה ו' תנאים וסימנן כגש"ם מק"ק - כולו, גופו, שנוי, מתכוין, מקלקל, קיום - וזה ביאורן"

כולו

משנה שבת דף קו: "צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלו שניים פטורים.  לא יכול אחד לנעול ונעלו שניים חייבים ור"ש פוטר"

וכן שנינו במשנה שבת צב. - "המוציא ככר לרה"ר חייב הוציאוהו שניים פטורים לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שניים חייבים ור"ש פוטר".

גמרא (שם) "מנא ה"מ דתנו רבנן ב"עשותה" - העושה את כולה ולא העושה את מקצתה"

וכ"פ גם בשו"ע (שט"ז ה) - שכל מלאכה ששניים עשאוה - אם אחד יכול לעשות את כולה פטורים ואם אחד לא יכול לעשות את כולה שניהם חייבים הואיל ואחד ממילא לא יכול לעשותה.

ז"א גדר א' של חיוב על מלאכה הוא שאחד יעשה את כולה ולא ששניים יעשו חצי מלאכה כל אחד.

וכן העניין לחצי שיעור מלאכה: "מדיש שיעור לכל אחד מלט' מלאכות להכי דווקא בעשה כל המלאכה חייב אבל בעשה רק חצי שיעור של המלאכה, פטור". (כלכלת שבת)

גופו - משאצ"ל

כפי שאמרנו לכל מלאכה יש אופן פעולה ותכלית. וכדי להתחייב מהתורה על מלאכה בעינן שתהיה התכלית והפעולה זהה לתכלית ולפעולה שהייתה במשכן. ויש לברר לגבי התכלית אי בעינן שתהיה תכלית לגופה של המלאכה דהיינו תכלית שבד"כ מתכוונים אליה אנשים שעושים מלאכה זו או שמא בעינן תכלית והצורך שהיה לאותה מלאכה במשכן?  ובזה פליגי רש"י ותוס' ונראה בס"ד לקמן.

הדוגמא המפורסמת למשאצ"ל היא החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה - שבת עג:  החופר גומא בשדה חייב משום חורש, בבית משום בונה אך כמובן שכדי להתחייב צריך להתכוין לאותה תכלית של המלאכה (ואם היא התכלית שהייתה במשכן דווקא - נראה לקמן בס"ד שהיא מחלוקת רש"י ותוס') אבל אם אינו מתכוין לתכליתה של מלאכה זו כגון החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה הכי שאם הוא מתקן במה שהוא חופר הגומא - הרי שנחלקו בזה ר"י ור"ש שלר' יהודה חייב אבל אם הוא מקלקל הרי שגם לר' יהודה פטור ויתבאר בעז"ה לקמן.

לעניין החיוב על משאצ"ל נחלקו ר' יהודה ור' שמעון בכמה מקומות בגמרא.  ר' יהודה ס"ל שגם במשאצ"ל חייב ור"ש פוטר במשאצ"ל.  רוב הראשונים פסקו כר' שמעון שמשאצ"ל פטור אבל אסור אבל הרמב"ם פסק כר' יהודה שמשאצ"ל חייבים עליה.

והנה לעניין הגדרת משאצ"ל נחלקו רש"י ותוס':

משנה שבת צג: "המוציא... את המת במטה חייב... ור"ש פוטר"

רש"י (שם ד"ה "ור"ש פוטר"): "אפילו במת שלם דהוי משאצ"ל וכל מלאכה שאינה צריכה אלא לסלקה מעליו הוי משאצ"ל דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר"ש"

תוס' ד"ה "רש"י פוטר" (צד.): "נראה לר"י דמשאצ"ל קרי בשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכים לה במשכן אלא לעניין אחר כי הצורך שהייתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף המלאכה ושורשו..."

א"כ יש כאן מחלוקת מהותית בהבנת הגדרת המושג משאצ"ל. לפי תוס' - כיון שעיקר מלאכות שבת נלמדות ממשכן ובמשכן בעינן מלאכת מחשבת ולכן גם בשבת אין חייבים אלא על מלאכת מחשבת וא"כ - מלאכת מחשבת מוגדרת שתכליתה זהה לאותה תכלית של אותה מלאכה כפי שהיו צריכים לה במשכן ז"א כל תכלית שאיננה התכלית של המלאכה כפי שהייתה במשכן נחשבת למשאצ"ל.

אבל לשיטת רש"י אין הדבר תלוי בדימוי התכלית של המלאכה - לתכליתה כפי שהייתה במשכן אלא משאצ"ל לפי רש"י היא מלאכה ש"נכפתה" עליו מלאכה שאם היה רוצה להשיג מה שהוא חפץ בלי לעשות אותה היה עושה כגון חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה - שאם היה יכול להשיג עפר ממקום אחר מבלי לחפור גומא לא היה חופר - משאצ"ל לפי רש"י - שברצונו לא באה לו ואינו רוצה אלא לסלקה מעליו.

המכבה

משנה שבת כט: - " המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני נכרים ומפני ליסטים מפני רוח רעה מפני החולה שישן פטור. כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב  ור' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם"

ובגמרא לא: אמרינן דמיירי ר' יוסי במכבה פתילה שצריך להבהבה דבהא אפילו ר"ש מודה דחייב לפי דהוי מלאכה הצריכה לגופה. (מידי דהוה במלאכת סותר ע"מ לבנות)

משנ"ב  (רע"ח ססק"ג): " ואין לך כיבוי הצריך לגופו אלא כשהוא מכבה עצים כדי לעשות מהן פחמים דהלא זה צריך לגוף המלאכה שהרי א"א לעשות פחמין אם לא שיכבה וכן כשהוא מכבה את הפתילה מפני שצריך להבהבה שיהא נאחז בה האור יפה כשיחזור וידליקנה."

אם הוא מכבה בשביל חולה שיש בו סכנה הרי שמותר לפי שפיקו"נ דוחה שבת וכן בכל דבר שהוא פיקו"נ. ואם הוא מכבה מסיבה אחרת שאינה בגדר פיקו"נ הרי שהיא משאצ"ל ואסור. אך אם הוא מכבה כדי לעשות פחמים או כדי להבהב את הפתילה כדי להכשירה להדלקה טובה חייב לפי שהיא מלאכה הצריכה לגופה ממש שא"א לעשות פחמים אל שיכבה.  

מתכוין

כאמור לגבי מלאכות שבת דבעינן "מלאכת מחשבת" - כדי להתחייב על מלאכה צריך להתכוין לעשות את המלאכה ולתכליתה.

דבר שאינו מתכוין פירושו - שהוא עושה דבר המותר ונעשה אגב מלאכת היתר זו - דבר איסור (כלכלת שבת)

לגבי דבר שאין מתכוין נחלקו ר"י ור"ש שר' יהודה אוסר - מדרבנן דבר שאינו מתכוין ור"ש מתיר לכתחילה.  (אע"ג שלעניין משאצ"ל נחלקו ר"י ור"ש אי חייב או פטור הכא לא פליגי בדרגת חיוב דאורייתא או דרבנן אלא אפילו לר' יהודה אינו חייב מהתורה ודרגת מחלוקתם היא אם דבר שאינו מתכוין אסור מדרבנן לר"י או מותר לכתחילה לר"ש והטעם - לפי שעיקר מלאכות שבת בעינן "מלאכת מחשבת" דהיינו שיתכוין לעשות המלאכה ובמשאצ"ל אע"ג שאינו מתכוין לתכליתה של המלאכה מ"מ יש כאן מלאכת מחשבת - הוא מתכוין לעשות מלאכה כל שהיא משא"כ בדבר שאינו מתכוין - שאין לו כוונה כל עיקר לעשות את מלאכת האיסור לכן דרגת מחלוקתם היא אם אסור או מותר לכתחילה - שאין כאן כל עיקר מלאכת מחשבת - שהיא עיקר חיוב דאורייתא על מלאכות שבת).

אע"ג שר"ש מתיר בדבר שאינו מתכוין - מיהו אם הכרחי שיעשה האיסור כתוצאה ממלאכת ההיתר דהינו אם ברור לו שכשיעשה פעולת ההיתר תמשך אחריה מלאכת איסור - אינו מותר.  והוא הנקרא פסיק רישיה. (המקור למושג זה מופיע ברמב"ם פא' מהל' שבת ה"ו - "עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אעפ"י שלא נתכוין לה חייב.  שהדבר ידוע שא"א שלא תעשה אותה מלאכה.  כיצד הרי שצריך לראש עוף לשחק בו לקטן וחתך ראשו בשבת אעפ"י שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה אלא המות בא בשבילו וכן כל כיו"ב".

ביאור - המושג פ"ר מקורו "פסיק רישיה ולא ימות?" דהיינו - אם רצה לכרות ראש תרנגול כדי לתתו לקטן שישחק בו הרי ברור הדבר שאי אפשר לכרות ראש התרנגול מבלי שימות.

והנמשל - המלאכה האסורה היא הכרחית אע"ג שכל תכליתו ומגמתו למלאכת היתר אלא שאם ודאי והכרחי שתצא ממנה מלאכת איסור - חייב)

בעניין פ"ר יש לחלק אם הוא פ"ר דניחא ליה או לא וכן אם הוא פ"ר דאיכפת ליה.

עוד יש לברר מה ההבדל בין פ"ר למשאצ"ל שהרי גם במשאצ"ל מוכרח שתיעשה מלאכת איסור.

עוד נברר מה דין פ"ר באיסור דרבנן ונראה לקמן בס"ד ביאור הדברים ומקורם.

במקומות רבים בגמרא שבת נחלקו ר"י ור"ש לגבי דבר שאין מתכוין ר"י אוסר ור"ש מתיר לכתחילה אפילו באיסור תורה.

ובגמרא שבת קג. - "מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות"

דהיינו אע"ג שאמרנו שמתיר ר"ש דבר שאינו מתכוין לכתחילה אפילו באיסור דאוריתא - אם באופן הכרחי תתבצע מלאכת האיסור כתוצאה מפעולת ההיתר שהוא עושה הרי מודה ר"ש שאסור והוא הנקרא פ"ר וכהסברינו לעיל.

בתוד"ה "לא צריכא" - שבת קג. - מובאת מחלוקת תוס' ובעל הערוך בהגדרת פ"ר:

ערוך: אם הוא פ"ר דלא ניחא ליה - כגון שתולש בשדה חברו שאינו אוהבו או שעושה כל דבר שאין לו הנאה ממנו - מותר לכתחילה אפילו לר"ש ואפילו איסור דרבנן ליתא ביה ומה שמודה ר"ש בפ"ה ה"מ כאשר יש לו הנאה מהפ"ר או שמלאכת האיסור שנעשית ניחה לו אבל אם אין לו הנאה ממנה או שלא נוח לו בתוצאה - הרי שמותר לכתחילה ואפילו הוא פ"ר.

אבל התוס' (שם) כתבו שאינו נראה פירוש זה ולא חילקו בין ניחא ליה ללא ניחא ואסרו בפ"ר כדין משאצ"ל והוכיחו דבריהם מהדוגמאות הבאות:

מפיס מורסא: מפיס מורסא להוציא ממנו ליחא אע"ג שהיא דבר שאינו מתכוין ואע"ג שאינו נהנה כלל בבנין הפתח היה הדבר אסור אם לא היה צער בכך - דמקום צערא לא גזור רבנן ז"א שהדבר מותר מפני צערא - שאם לא יפיס המורסא יצטער יותר ולא משום שהוא דבר שאינו מתכוין (לבנות הפתח) והוא פ"ר דלא ניחא ליה ואינו נהנה ממנו ואם לא היה ענין הצער לא היה מתירים לכתחילה - לפי שמלאכה שאצ"ל פטור עליה ומשום צערא שרי.  (סנהדרין פד:)

תולש בארעא דחבריה: מה שנאמר שמחלוקת ר"י ור"ש (קג.) מיירי כשתולש בארעא דחבריה - אין הכוונה לומר שמותר לכתחילה אלא פטור מחטאת אבל איסורא איכא.

לוקט ענבים מן ההדס כדי להכשירו לברכה (סוכה לג.) - מתיר ר"ש לכתחילה אם יש לו הדס אחר - לפי שהוא פ"ר דלא ניחא ליה.

   והתוס' אזלו לשיטתם דאותו תיקון מועט אינו מותר כיון שהוא פ"ר דלא ניחא ליה אלא הוא איסור דרבנן (התיקון המועט) וכשאינו נהנה לא גזרו בו חכמים ובמס' סוכה פרשו דהיתר בזה הוא רק משום מצווה.

לעניין הלכה:

שו"ע (ש"כ סעיף יח'): "חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין יש מי שמתיר אעפ"י שא"א שלא יסחוט והוא שלא יהא תחתיו כלי דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו הוי פ"ר דלא ניחא ליה ומותר.  וחלקו עליו ואמרו ואע"ג דלא ניחא ליה כיון דפ"ר הוא אסור והעולם נוהגים היתר בדבר ויש ללמד עליהם זכות דכיון שהברזא ארוכה... מותר"

בה"ל ד"ה "טוב להנהיגם" - "היינו בצירוף הסברא דברזא ארוכה... דאי לאו הכי הכרעת השו"ע בריש הסעיף דלא כהערוך"

   א"כ משמע מדברי בה"ל ששו"ע פסק כשיטת תוס' ולא כשיטת הערוך שאע"ג שהוא פ"ר דלא ניחא ליה אסור. 

ההבדל בין פ"ר למשאצ"ל

לכאורה כל דבר שהוא אינו מתכוין והוא פ"ר נחשב למשאצ"ל שהרי ממילא נעשית מלאכת האיסור וא"כ יש לברר מה ההבדל ביניהם.

כסף משנה (פ"א מהל' שבת ה"ז): כתב שההבדל בין פ"ר למשאצ"ל הוא שבדבר שאינו מתכוין - אינו מתכוין כל עיקר למלאכה אלא שהיא נעשית בהכרח אבל משאצ"ל מתכוין לגוף המלאכה - דהיינו שמתכוין לעשות את המלאכה ויודע שעושה את המלאכה רק שאינו מתכוין לתכליתה.

פ"ר באיסור דרבנן

שו"ע (סימן שיד' סעיף א): "... ואם היה סכין תקוע מער"ש בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף".

רמ"א (שם): "ודווקא שהוציא ג"כ פעם אחת מבעו"י אבל אם לא הוציאו מבעו"י אסור דהוי פ"ר שעושה נקב ופתח לחבית".

משנ"ב (סק"ט)  - אע"ג שאינו מרחיבו כ"כ שיהיה עשוי להוציא ולהכניס על ידו אסור מדרבנן. דהינו הרחבת נקב בחבית היא איסור דרבנן ובפ"ר דרבנן נחלקו שו"ע ורמ"א שלשו"ע מותר ולרמ"א אסור.

סימן שט"ז סעיף ג' - הרמ"א מתיר בפ"ר דלא ניחא בתרי דרבנן שמותר לסגור תיבה גדולה שיש בה זבובים אפילו אם היה אדם עומד בתוכה לא היה יכול לתפסם בחד שחיה וגם הוא דבר שאין במינו ניצוד.

שינוי

   בהל' שבת, כאמור, ישנן ג' דרגות חיוב: חייב, פטור אבל אסור ומותר לכתחילה.

כשעושים מלאכה באותו אופן ובאותה תכלית (של המלאכה או שהייתה במשכן) מתחייבים עליה מהתורה.  כשעושים את המלאכה דרך שינוי מורידים את החיוב דרגה - דהיינו אם משנים במקצת את אופן המלאכה מכפי שמתחייבים עליה מהתורה - המלאכה אינה אסורה אלא מדרבנן.  ישנם גם שינויים מהותיים שמורידם את דרגת החיוב מאיסור תורה למותר לכתחילה (ועיין מ"ש בשאלה 7 - בדין מלאכת טוחן לגבי טחינת פלפלין בקתא דסכינא - בקושיית השבולי לקט שם וכתירוצו)  ישנם גם מצבים ששני שינויים מתירים מלאכה דאוריתא לכתחילה.  נראה לקמן בס"ד פרטי הדינים בנ"ד.

משנה שבת צב. - "המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפיו חייב שכן משא בני  קהת כלאחר ידו - ברגלו בפיו ובמרפקו באזנו ובשערו ובפונדתו ופיה למטה בין פונדתו לחלוקו ובשפת חלוקו במנעלו בסנדלי פטור - שלא הוציא כדרך המוציאין".

   א"כ - כשעושה את המלאכה כדרכה, באופן שרגילים לעשותה מתחייב עליה אבל אם עשאה שלא כדרכה אלא בשינוי מהאופן שרגילים לעשותה - אינו חייב אלא פטור אבל אסור.  וכ"פ הרמב"ם כדברי המשנה הנ"ל בפי"ב מהל' שבת היב', יג'.

משנה שבת קג. - "הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו... חייב"

ובגמרא התם אקשינן: "בשלמא אימין לחייב משום דדרך כתיבה בכך אלא אשמאל אמאי הא אין דרך כתיבה בכך?  אמר ר' ירמיה באטר יד שנו. ותהוי שמאל דידיה כימין דכו"ע ואשמאל ליחייב, אימין לא לחייב? אלא אמר רבא בשולט בשתי ידיו".

  א"כ מסקנת הגמרא - שאם הוא כותב רק בימין או רק בשמאל ובשבת כתב ביד הכהה - אינו חייב על הכתיבה ובדברי המשנה שכותב בין בימינו בין בשמאל - חייב, מיירי ששולט בשתי ידיו.

  וכ"פ הרמב"ם בפי"א מהל' שבת היד: "הכותב בשמאלו או לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו - פטור איטר שכתב בימינו שהוא לו כשמאל כל אדם פטור ואם כתב בשמאלו חייב. והשולט בשתי ידיו בשוה וכתב בין בימינו בין בשמאלו - חייב".

- עיין עוד מ"ש לעיל בשאלה 7 בדין טוחן קושיית שבולי הלקט.

   ומכל האמור לעיל יוצא א"כ כשעושה את המלאכה בשינויים לא באופן שרגילים לעשותה - אינו חייב עליה.

קיום

"כל מלאכה שאין לה קיום - פטור" (כלכלת שבת).

כדי להתחייב על מלאכה מדאורייתא היא צריכה להיות מלאכה שמתקיימת שאל"כ - אינו חייב עליה.

   עיין לעיל בשאלה 6 - בדין מלאכת קושר - דבעינן שיהיה קשר של קיימא ופליגי בה הפוסקים מה מקרי של קיימא מיהו עכ"פ - לכו"ע בעינן שיהיה קשר של קיימא כדי לחייב עליו.

משנה שבת קב: - "... זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב..."

משנה שבת קד: "... כתב במשקין במי פירות באבק דרכים באבק הסופרים ובכל דבר שאינו מתקיים פטור..."

רמב"ם פ"ט מהל' שבת היג': "... ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר ע"ג ברזל או נחושת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור".

א"כ - כל שמלאכתו אינה מתקיימת - אינו חייב עליה.

כלל גדול

משנה שבת סז:/סח. : " כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת. היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת. "

ביאור: לגבי חיוב על מלאכות שבת יש ג' דרגות של שוגג:

א. שאם לא יודע כלל עיקר שבת דהיינו שצריך לשמור שבת ועשה הרבה מלאכות בהרבה שבתות אינו חייב אלא חטאת אחת לפי שהוא העלם אחד.

ב. אם יודע עיקר שבת רק שאינו יודע אילו מלאכות אסורות ואילו מלאכות מותרות ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת חטאת אחת בלבד לפי שכל המלאכות שנעשו בכל שבת ושבת נעשו בהעלם אחד.

ג. אם יודע עיקר שבת ויודע שעכשיו שבת ויודע מה שאסור לעשות בשבת ועשה - חייב על כל אב מלאכה ומלאכה.

עוד מובא במשנה שאם עשה אב מלאכה ועוד כמה מתולדותיה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת לפי שההבדל בין אב לתולדה הוא שאם עשה אב ותולדה דידיה חייב רק על האב (עיין בב"ק ב.) וכן ישנן מלאכות שהן מעין מלאכה אחת (שבת עג: נוטע, מבריך, מרכיב וכו') ואם עשה את כולן בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת.

דין המבשל בשבת (שיח)

בישול בשמש (שי"ח, ג')

משנה שבת לח: - "אין נותנים ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרין ר' יוסי מתיר.  ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה".

יש להבחין בין ד' מקורות חום (לבישול):

א. אור - אש וכיו"ב.

ב. תולדות האור - צד המיחם, סודר שנתחמם ע"י אור.

ג. חמה.

ד. תולדות החמה - חול ואבק דרכים, וכן סודר שנתחמם בחמה.

   הגדרת מבשל היא הכשרת דבר למאכל ע"י מקור חום (כן הוא בשש"כ פ"א) ויש א"כ לחלק ולהבחין בין מקורות החום כיון שיש מקורות חום שמותר לבשל בהם ממש לפי שאין הם דרך בישול כגון חמה וכן יש מקורות חום שאסור לבשל בהם אע"ג שאינם אש ממש - לפי שהם תולדותיה.  ויתבאר לקמן בס"ד.

    אע"ג שגם סודרין וגם חול ואבק דרכים הם תולדות החמה ר' יוסי לא חלק אלא על סודרין שהם תולדות החמה שאפשר לבשל בהם אבל בחול ובאבק דרכים - לא פליג ר' יוסי אע"ג שהם תולדות החמה.

גמרא לט. - לכו"ע - אור - פשוט שאסור לבשל.  תולדות האור - לכו"ע נמי אסור גזירה משום אור והוי בישול בחמה - לכו"ע שרי לבשל דאין דרך בישול בכך. כי פליגי בתולדות החמה דמ"ס אסור ומ"ס מותר והטעם מ"ד אסור - ס"ל דמחלפא תולדות האור בתולדות החמה ולכן גזרינן תולדות החמה אטו תולדות האור ומ"ס לא גזרינן, מיהו לכו"ע חמה באור לא מחלפא ולכן בחמה לכו"ע שרי לכתחילה.

     ולעניין חול ואבק דרכים שכאמור הם תולדות החמה ולא פליג בהו ר' יוסי הובאו בגמרא שני טעמים:

א. מפני שמזיז עפר.

ב. גזירה שמא יטמין ברמץ (ועיין רמב"ם בפירוש המשניות לפ"ד שהקשה שמא יטמין ברמץ גזירה היא לגזירה; שאסור להטמין ברמץ שמא יחתה בגחלים וכתב - שאינה גזירה לגזירה אלא כולה חדא גזירה היא.)

ב"י: רי"ף ורמב"ם פסקו כת"ק ודלא כר' יוסי דהיינו בתולדות החמה נמי אסור לבשל וכן פסקו טוש"ע.

תולדות האור - אסור לבשל.

תולדות החמה - נמי אסור לבשל אטו אור.

בחמה עצמה - מותר.

שו"ע: "כשם שאסור לבשל באור כך אסור לבשל בתולדת האור כגון ליתן ביצה בצד קדירה או לשברה על סודר שהוחם באור כדי שתצלה ואפילו בתולדות החמה כגון בסודר שהוחם בחמה אסור אטו תולדות האור וכן אסור להטמינה בחול או באבק דרכים שהוחמו מכוח החמה אבל בחמה עצמה כגון ליתן ביצה בחמה או ליתן מים בחמה כדי שיחמו מותר".

משנ"ב סקי"ז - המבשל בתולדות האור חייב וכל דיני בישול שייכים גם בדבר שנתבשל ע"י תולדות האור.

בישול אחר בישול (שי"ח, ד')

   בדין בישול אחר בישול מופיעה משנה יסודית ובסיסית במסכת שבת קמה:  נראה לקמן בס"ד את המשנה ואת פירושה עפ"י הפוסקים ואח"כ נראה בס"ד פרטי הדינים בדין בישול אחר בישול.

משנה שבת קמה:  - "כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן."

ובגמרא (שם) אוקימנא - כגון תרנגולתא דר' אבא - ובהמשך יתבאר בס"ד נפ"מ לדינא מדוע אוקימנא בהא.

"כל שבא בחמין מלפני השבת"

רש"י: - לא נתבאר בדבריו אי בעינן שיהיה מבושל מער"ש כ"צ או כמאב"ד.

תוס' ור' ירוחם: דווקא אם נתבשל כל צרכו מער"ש אז מותר להשהותו בחמין קודם השבת.

רמב"ם: אפילו לא נתבשל כמאב"ד מער"ש אלא כל ששהה במים רותחים מלפני השבת חשוב מבושל לענייננו.

"שוהין אותו בחמין בשבת"

ר' ירוחם, ר"ן ותוס' - אפילו בכלי ראשון.

ב"י: בשם מ"מ - מותר להשהותו במקור חום אבל לא על האש ממש.

שיטות הראשונים בדין בישול אחר בישול.

גמרא שבת לד: "אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנים בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה גזרה שמא ירתיח."

בפירוש דברי הגמרא נחלקו הראשונים נפ"מ לדינא בנ"ד.

 "שמא ירתיח":

רש"י: שאם יבוא להחזירה ימצאנה קרה ויניחנה על גבי האש ונמצא מבשל בשבת.

הרא"ש: הקשה על רש"י - הרי אמרינן שאין בשול אחר בישול (קמה:) ולכן נדחק לומר שהאי "שמא ירתיח" י"ל שמא יחתה בגחלים כשיבוא להחזירה כשימצאנה שנצטננה ומ"מ מסקנתו היא דהא דאמרינן אין בא"ב ה"מ בדבר יבש כגון תרנגולתא דר' אבא אבל היכא - שכתב רש"י שמא ירתיח וכדפירש - מיירי בדבר לח שיש בו משום בא"ב.

הרא"ש כתב שמאב"ד נחשב למבושל ולכן אין בו משום בא"ב.

רמב"ם: כל דבר שנתבשל כל צורכו מלפני השבת - בין לח בין יבש אין בו משום בא"ב.

רשב"א: ג"כ לא חילק בין לח ליבש אלא כתב כל שלא נתבשל כמאב"ד אין בו משום בא"ב.

סמ"ק: בדבר לח לכו"ע יש בא"ב אם נצטנן ואפילו הוא מבושל כל צורכו.

ר' ירוחם: דבר שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו יש בו משום בא"ב אם נצטנן.

ב"י: משמע שאם מצטמק ורע לו אין בו משום בא"ב.

משנ"ב: סקכ"ה כתב בשם ב"ח וגר"א שאסרו גם אם מצטמק ורע לו.

טור: "אפילו תבשיל שנתבשל כבר יש בו משום בישול אם נצטנן כבר אבל בעודו רותח לא.  ואם נתבשל כמאב"ד שייך בו בישול אפילו בעודו רותח וה"מ שיש בא"ב בתבשיל שיש בו מרק אבל דבר יבש שנתבשל כבר מותר לשרותו בחמין בשבת דתנן... ומוקי לה בתרנגולת דר' אבא שנתבשלה כל צורכה והייתה יבשה וכל שלא בא בחמין... אין שורין אותו דחשיב מבשל אבל מדיחין אותו..."

סיכום דברי הטור:

* יש בא"ב בדבר לח שנצטנן ולא נתבשל כ"צ ואפילו נתבשל כמאב"ד.

* אין בא"ב בתבשיל שנתבשל כל צורכו (ולא מאב"ד) והוא יבש.

* לח ועודנו רותח ונתבשל כ"צ אין בו משום בא"ב.

וכ"פ שו"ע.

שו"ע: "תבשיל שנתבשל כ"צ יש בו משום בישול אם נצטנן.  ואם לא נתבשל כל צורכו ואפילו נתבשל כמאב"ד שייך בו בישול אפילו בעודו רותח וה"מ שיש בו משום בא"ב בתבשיל שיש בו מרק אבל דבר שנתבשל כבר והוא יבש מותר לשרותו בחמין בשבת".

טבלה לסיכום השיטות

		נתבשל כמאב"ד		מבושל כל צרכו
		יבש	לח ונצטנן	יבש	לח ונצטנן
רשב"א		מותר	מותר	מותר	מותר
רמב"ם		חייב	חייב	מותר	מותר
רא"ש		מותר	חייב	מותר	חייב
רש"י		חייב	חייב	מותר	חייב

הוספות והשלמות לדין זה

מאב"ד - לרש"י - שליש בישול.    רמב"ם - חצי בישול.

רותח:

 ר' ירוחם - לא בעינן שיהא רותח ממש אלא כל שלא נצטנן שרי אפילו שינה מעט מרתיחתו.

ב"י: כל שיס"ב - שרי פחות מכאן אסור להחזירו.

רמ"א: כל זמן שלא נצטנן לגמרי.

בישול אחר אפיה, צליה וכיו"ב (שי"ח, ה')

משנה פסחים מ: - "... אין מבשלים את הפסח לא במשקין ולא במי פירות" - לפי שנאמר בתורה לגבי קרבן פסח: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש."

גמרא (שם מא.) - "... בשלו ואח"כ צלאו או שצלאו ואח"כ בשלו חייב.  בשלמא בשלו ואח"כ צלאו חייב דהא בשליה אלא צלאו ואח"כ בשלו הא צלי אש הוא אמאי?  אמר רב כהנא הא מני? ר' יוסי היא דתנן יוצאים ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי ר"מ ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל שלא נימוח".

ביאור: לעניין קרבן הפסח נאמר בתורה שאין לבשלו במים אלא יש לצלותו ובגמרא אמרינן שחייב אם צלאו ואח"כ בשלו ומחזקים את הדברים מדברי ר' יוסי שאמר שאין יוצאים ידי חובת אכילת מצה ברקיק מבושל אע"ג שלא נימוח.

וביאור הדברים הוא - שכאן הגמרא מבררת אם הפעולה השניה מבטלת את המהות הראשונה של הצלי/מצה.  לפי ר' יוסי הפעולה השניה מבטלת את המהות הראשונה לכן אם צלאו ואח"כ בשלו - לקרבן הפסח - הרי שהבישול שלאחר הצליה שינה את מהות הצלי והוא נחשב למבושל ולא לצלי אש ולכן חייב וכן הדבר לגבי רקיק המבושל שאמר ר' יוסי שאין יוצאים בו לפי שכשהיה מצה - היה אפוי וכעת שבשלו שינה את מהותו בטלו מתורת לחם ולא יצא בו ידי חובת אכילת מצה דלא קרינן ביה לחם עוני.

      עפ"י דברים אלו כתב ר' אליעזר ממיץ שאע"ג שאין בישול אחר בישול בדבר יבש - יש בישול אחר אפיה, צליה וכיו"ב ואסר ליתן פת אפילו בכלי שני שיס"ב, כיון שהפעולה השניה מבטלת את המהות הראשונה ומוציאה את הדבר ממה שהיה קודם - כתב הרא"ם שיש בישול אחר אפיה וכיו"ב לפי שהבישול שינה ממהות הדבר מאפה שהיה קודם.

אמנם, במסכת ברכות דף לח: - איתא: "דרש רב נחמן משום רבנו ומנו שמואל - שלקות מברכין עליהם בפה"א... ר' יוחנן אמר מברכים עליהם שהכל ואני אומר במחלוקת שנויה דתניא יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי ר"מ ור' יוסי אומר יוצאים ברקיק השרוי אבל לא במבושל אעפ"י שלא נימוח. ולא היא.  דכו"ע שלקות מברכים עליהם בפה"א ועד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא אבל הכא אפילו ר' יוסי מודה".

ביאור:  הגמרא דנה בדין ברכת השלקות מה מברכים עליהם חד אמר בפה"א - לפי שלא שינו ממהותם הקודמת ולכן לא השתנתה ברכתם.  וחד אמר שמברכים עליהם שהכל לפי שהשליקה שינתה את מהותם הקודמת ולכן יש לשנות ברכתם.

בתחילה סברה הגמרא לתלות מחלוקת זו במחלוקת ר"מ ור' יוסי בפסחים לעניין רקיק המבושל שכמו שסובר שם ר' יוסי שהבישול ביטל את מהות האפיה ברקיק כך השליקה בטלה את מהות הפרי שהיה בתחילה ולכן נשתנתה ברכתו.

   ודוחים אוקימתא זו ומסבירים שמה שאסר ר' יוסי התם רקיק המבושל - הוא לא משום שהבישול ביטל את האפיה אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא ולכן גם כאן יסבור ר' יוסי שצריך לברך על שלקות בפה"א ולא שהכל לפי שהשליקה לא בטלה את מהות הפרי מכפי שהיה בתחילה.

   עפ"י דברים אלו כתב הראבי"ה - שאין בישול אחר אפיה, צליה וכיו"ב לפי שמה שאסר ר' יוסי רקיק המבושל הוא לא מטעם שהבישול מבטל את האפיה אלא כיון דהתם בעינן טעם מצה וליכא ולכן כיון שהבישול לא מבטל את האפיה ולא יוצר כאן מהות חדשה י"ל שאין בישול אחר אפיה וכיו"ב.

טור: פסק כרא"ם רק שחלק עליו אמאי הוי בישול בכלי שני.

שו"ע: הביא דעת רא"ם בי"א ודעת ראבי"ה בי"א ובפשטות נראה שפסק כראבי"ה (עפ"י כללי שו"ע י"א וי"א- הלכה כי"א בתרא ועוד את דעת הרא"ם הביא שו"ע ביחיד - "יש מי שאומר" ודעת ראבי"ה ברבים - "ויש מתירין" ויחיד ורבים הלכה כרבים).

  אבל הרמ"א כתב בהג"ה אחר מ"ש "ויש מתירין" - "בכלי שני" דהיינו ס"ל שהשו"ע פסק כדעת רא"ם וכדברי טור דשרי בכלי שני מיהו עכ"פ בכלי ראשון יש בישול אחר אפיה.

   אבל רוב האחרונים חלקו על הבנת הרמ"א וס"ל שהשו"ע פסק כראבי"ה.

רמ"א: "... ונהגו ליזהר לכתחילה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיס"ב"

  א"כ הרמ"א פסק כדברי רא"ם ואפילו בכלי שני יש ליזהר לכתחילה.

משנ"ב (סקמ"ו): כתב שבדיעבד אפילו בכלי ראשון אין לאסור ויש לסמוך על דעת המקילין.

אפיה אחר אפיה, צליה אחר צליה וכיו"ב

הרב רבנו פרץ (מובא בטור): כתב שבאפיה אחר אפיה או צליה אחר צליה יש אומרים שגם זה אסור לדברי רא"ם.

וה"ר פרץ בעצמו כתב שאפילו לדברי רא"ם אין אפיה אחר אפיה ולא צליה אחר צליה.

וכ"כ סמ"ק:

שבדבר יבש: אפיה אחר אפיה

                                  צליה אחר צליה                             אין

                                  בישול אחר בישול

בישול אחר אפיה - יש.

   זה הכלל - כל שהפעולה השניה דומה לפעולה הקודמת - שרי וכל שהפעולה השניה שונה מהפעולה הקודמת אסור שאז היא מבטלת המהות הראשונה ויוצרת דבר חדש.

וכ"כ משנ"ב (סקמ"א) - שלשיטת האוסרים שיש בישול אחר צליה/אפיה או צליה/אפיה אחר בישול - צליה אחר צליה, אפיה אחר אפיה, אין.

דיני שהייה, חזרה, נתינה לכתחילה וסמיכה (רנג)

דיני שהייה

הקדמה (מתוך ערוה"ש רנ"ג א - ד)

 א. סוגי הכלים - ישנם ג' סוגי כלים שבהם השתמשו לצורך שהייה וחזרה ויש נפ"מ לדינא ביניהם.

א1. כירה - תיבה מלבנית, זויותיה ישרות, דפנותיה מקבילות (נפ"מ לשמירת החום) ויש בה מקום שפיתת שתי קדרות.

א2. כופח (חצי כירה)  - תיבה ריבועית וגם כאן הזויות ישרות והדפנות מקבילות ויש בה מקום שפיתת קדרה אחת. כיון שהיא קטנה חומה נשמר יותר ולכן דינה שונה מכירה.

א3. תנור- חרוט, בצורה זו חומו נשמר יותר ולכן גם דינו שונה.

ב. אופני הסקת הכלים

ב1. גפת ועצים - גחלים. אש שמשתמרת הייטב ומוסיפה הבל (לגבי גפת מהי א"ד פסולת של זיתים וא"ד שהוא פסולת שומשומין)

ב2. קש וגבבא - אין כאן גחלים כלל. האש רפויה ואינה משתמרת.

ג.אופני השימוש בכלים

ג1. שהייה - נתינת התבשיל מער"ש ע"ג הכלי ולצורך השבת.

ג2. חזרה - נתינת התבשיל בשבת עצמה לאחר שהוסר מהכירה בשבת.

ג3. סמיכה לכירה - נתינת התבשיל בצד הכירה.

ד. שני טעמים לאיסור חזרה ושהייה בשבת: גזירה שמא יחתה בגחלים או שמחזי כמבשל.

עד כאן ההקדמה, לקמן נראה בס"ד פרטי הדינים הנלמדים מסימן זה.

 לשהות תנן או להחזיר תנן?

 משנה שבת לו:  "כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנים עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר... בש"א נוטלין אבל לא מחזירין ובה"א אף מחזירין."

גמרא (שם): "איבעיא להו האי לא יתן לא יחזיר הוא אבל לשהות משהין אעפ"י שאינו גרוף ואינו קטום ומני חנניה היא דתניא חנניה אומר כל שהוא כמאב"ד מותר לשהותו ע"ג כירה אע"ג שאינו גרוף ואינו קטום או דלמא לשהות תנן ואי גו"ק אין אי לא לא וכ"ש להחזיר."?

שתי תשובות נתנו בדבר ובעיא זו לא איפשיטא בגמרא וכפי שנראה גם עד אחרוני הפוסקים:

א. לשהות תנן - שהרי יש מחלוקת נוספת במשנה לעניין חזרה וא"כ מדוע יש כפילות?!

ב. להחזיר תנן - ונדחקת הגמרא בחס"מ וה"ק לאוקימתא זו.

תוד"ה "לעולם" (דף לז.) מסבירים מדוע נדחקת הגמרא להעמיד את המשנה באוקימתא זו ע"י חס"מ וה"ק:"משום דקי"ל כחנניא (יח:) דחיק לאוקמה מתני' כוותיה."

טור - כאמור כל העניין בדיני שהייה הוא החשש שמא יחתה בגחלים לכן כתב הטור ג' מקרים שבכולם לא קיים חשש זה ומותר להשהות בכה"ג :

א. תבשיל שנבשל כל צורכו ומצטמק ורע לו.

ב. דבר חי שלא נתבשל כלל ולוקח לו זמן רב להתבשל לכן מסיח דעתו ממנו ולא אתי לחתוי.

ג. שהייה לצורך מחר.

 הטור הביא דעת הרי"ף שפסק כמ"ד לשהות תנן ואת שיטת רש"י שפסק כמ"ד להחזיר תנן וכתב שאביו הרא"ש הסכים לשיטת רש"י.

לעניין הלכה

ב"י

רש"י וסיעתו - להחזיר תנן ולכן שרי לשהות אפילו אינה גו"ק ודווקא מאב"ד אבל פחות מכן אסור.

רי"ף, רמב"ם וסיעתם: לשהות תנן ולכן דווקא אם גו"ק שרי ואם לא לא וב"ש להחזיר דבעינן גו"ק.

ב"י  הרוצה לצאת ידי חובת כולם יתן גרמא חייתא - ויתבאר בס"ד לקמן.

שו"ע, עפ"י כללי שו"ע - סתם וי"א הלכה כסתם - נראה שפסק כרי"ף וסיעתו אבל הגהות הגר"א ברנ"ד סעיף ד' כתב ששו"ע פסק כרש"י וסיעתו.

רמ"א:  פסק כרש"י וסיעתו שלהחזיר תנן. 

גרמא חייתא

 כאמור כל החשש בשהייה בכירה שאינה גו"ק היא שמא יחתה בגחלים לכן כל זמן שאין חשש לחיתוי בגחלים מותר לשהות אפילו על גבי כירה שאינה גו"ק.  כשמשהה חתיכת בשר חיה אין חשש לחיתוי בגחלים ולכן חתיכת בשר חיה מותר להשהות אפילו על כירה שאינה גו"ק כיון שמסיח דעתו ממנה ולא יבוא לחתות בגחלים ונראה בס"ד פרטי הדינים בנ"ד לקמן.

גמרא שבת י"ח:  "האי קדרא חייתא שרי לאנוחה ער"ש עם חשכה בתנורא מ"ט כיון דלא חזי לאורתא אסוחי מסח דעתיה מיניה ולא אתי לחתויי גחלים... ואי שדא בה גרמא חייא (חתיכת בשר חיה) - שפיר דמי".

טור: "... או שהיה חי שלא נתבשל כלל דהשתא ליכא למיחש שמא יחתה כיון... מסח דעתו ממנו עד למחר ובכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי... ואם נתן בה חתיכה חיה מותר כאילו הייתה כולה שהרי הסיח דעתו ממנה בשביל החתיכה שאינה יכולה להתבשל עד למחר".

דהיינו - אם בקדרה יש תבשיל שאינו מבושל כלל מותר להשהותו על כירה שאינה גו"ק כיון שאינה ראויה לסעודה ראשונה ויכולה להתבשל בלא חיתוי כל הלילה ומפני כך הוא מסיח דעתו מהקדרה  ולא אתי לידי חיתוי בגחלים ויותר מכך - אפילו אם זרק לתוך הקדרה כולה חתיכת בשר (משמעותית) נחשבת כל הקדרה כולה לתבשיל חי שלא נתבשל בשביל אותה חתיכה שהניח בה ודינה כדאמרן.

ב"י:  כתב שדווקא בשר חי שצריך זמן להתבשל מותר להשהות ע"ג כירה שאינה גו"ק אבל ירקות חיים שממילא אינם צריכים הרבה זמן להתבשל אסור.

וכ"פ בשו"ע.

רמב"ם:  סובר שכל דבר חי שרי להשהותו ע"ג כירה שאינה גו"ק וגם ירקות חיים אע"ג שאינם טעונים זמן רב לבישול והטעם כיון שעשה מעשה שמוכיח שמסיח דעתו מינה ולא אתי לחתויי.

משנ"ב (סק"ט) - כתב שהרבה אחרונים חולקים על רמב"ם וס"ל שדווקא בשר חי מותר ולא כל דבר חי.

בה"ל: בדיעבד יש לסמוך על הרמב"ם ובלבד שלא יתרגל לעשות כן באורח קבע.

שהייה לצורך היום או לצורך הלילה.

 מאותו טעם האמור לעיל - שכל זמן שאין חשש לחיתוי בגחלים, יש הבדל אם משהה דבר לצורך היום או לצורך הלילה.

טור: פסק שכל איסור שהייה דווקא כשמשהה ללילה אבל אם משהה לצורך מחר מסיח דעתיה מינה ולא אתי לחתויי - ושרי.

ב"י:  כתב שחילוק זה נמצא רק בכל בו ובהגמ"ר וזולתם לא נמצא בשום פוסק לכן יש להחמיר גם לצורך מחר.

מג"א:  לצורך מחר מותר רק בשר חי אבל לא דבר אחר.

בה"ל:  בדיעבד שרי.

מאי מקרי גו"ק

גריפה

 רמב"ם: הוצאת גחלים מחוץ לכירה.

ר"ן: גריפת הגחלים לצד אחד של הכירה ומשהה בצד הריק. 

קטימה (נתינת חול על האפר) 

ר"ן בשם ירושלמי: לא חייב לקטום כל הכירה בחול אלא סגי בקטימה כל שהיא כיון שעשה מעשה ניכר ונזכר שאסור לחתות ולא אתי לחתויי.

סמיכה לכירה שאינה גו"ק

 כפי שראינו בס"ד בהקדמה ישנן ג' אופני בישול, שימור חום או חימום האוכל בשבת: שהייה, חזרה וסמיכה.  כיון שסמיכה אינה ע"ג הכירה ממש אלא בצידה - אין חשש לחיתוי בגחלים ויתכן שיהיה מותר לסמוך לכירה אע"ג שאינה גו"ק.

לגבי סמיכה, כיון שהיא רחוקה מאד מחשש חתוי בגחלים נחלקו האחרונים אם מותרת סמיכה חדשה - דהיינו נתינה לכתחילה בשבת עצמה - בדרך סמיכה שהרי שהייה מיירי מער"ש לשבת וחזרה, כפי שיתבאר בס"ד לקמן - מיירי בשבת עצמה אבל היא נתינה שנמשכה משהייה דהיינו אינה נתינה חדשה, אינה נתינה לכתחילה.

דגמ"ר: פסק שמותרת סמיכה חדשה בשבת עצמה דהיינו שמותר לתת קדרה בסמוך לכירה שאינה גו"ק בשבת עצמה אע"ג שלא הייתה שם קודם לכן.

רעק"א: התיר סמיכה מער"ש בלבד אבל בשבת עצמה אסור ליתן לכתחילה אפילו דרך סמיכה.

- עוד יש לציין שסמיכה היא סמוך לדופן ולכן ליכא משום מחזי כמבשל.

גמרא שבת לז.  "איבעיא להו מהו לסמוך בה? תוכה וגבה אסור אבל לסמוך בה שפיר דמי או דלמא לא שנא?..."

ומסקנת הגמרא שם שכירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה אע"ג שאינה גו"ק.

ועוד שם בגמרא - שתי כירות המתאימות (סמוכות ודבקות זו בזו) אחת גו"ק ואחת אינה גו"ק משהין ע"ג גו"ק  אע"ג שמגיע אליה הבל וחום מהסמוכה לה.

טור: "אבל לסמוך לה קדרה בסמוך חוצה לה מותר אפילו אינה לא גרופה ולא קטומה".

שו"ע: "ואפילו אינה גו"ק מותר לסמוך לה קדרה בסמוך חוצה לה".

רמ"א: שתי כירות מתאימות אחת גו"ק ואחת לא מותר לשהות על שאינה גו"ק אע"ג שעולה חום מהאינה גו"ק.

דין תנור וכופח

   כפי שראינו בהקדמה ישנם ג' סוגי כלים שבהם משתמשים לבישול ולשימור חום האוכל: כירה, תנור וכופח. כל כלי שונה מחברו מבחינה טכנית ובאופן וצורת בנייתו והשימוש בו נפ"מ לדינא לעניין השימוש בהם בשבת.  ככל שהכלי קטן יותר חומו משתמר יותר וכן צורת התנור כפי שראינו אף היא תורמת לבישול ולכן הדינים בין ג' הכלים הללו שונים ונראה לקמן בס"ד פרטי הדינים בזה.

משנה שבת לח:    תנור  שהסיקוהו בקש ובגבבא לא יתן בתוכו אלא על גביו.

                             כופח - א. אם הסיקוהו בקש ובגבבא דינו ככירה.              

                                         ב. אם הסיקוהו בגפת ובעצים דינו כתנור.

גמרא (שם): - רב יוסף - ס"ל שסמיכה מותרת בתנור.

                      אביי חולק ומסקנת הגמרא כוותיה - שאסורה סמיכה בתנור.

                 - לגבי כופח אם הסיקוהו בקש ובגבבא - סומכין לו, בגפת ובעצים - לא.

- עוד מסיקה שם הגמרא - שגריפה וקטימה לא מהניא בתנור.

ב"י

הגמ"ר - אם אין חום התנור - חום שיס"ב נראה שמותר לסמוך לו.

מ"מ: אם התבשיל מצטמק ורע לו מותר ליתנו ע"ג תנור שכל מה שמותר ליתן ע"ג כירה שאינה גו"ק מותר בתנור.

שו"ע: תנור שהוסק בקש ובגבבא ואפילו גו"ק אסור אפילו לסמוך לו.

רמ"א: פסק כהגמ"ר - שאם אין יס"ב שרי.

- לגבי כופח שהוסק בקש ובגבבא

טור - בעינן גו"ק

משנ"ב סקכ"ו - מותר ליתן עליו אפילו אינו גרו"ק.

- תוס' ד"ה "מהו" בגמרא לז. - לגבי סמיכה כתב שהשאלה אם מותר לסמוך הוא:

א. למ"ד לשהות תנן - בשהיה ובחזרה.

ב. למ"ד להחזיר תנן סמיכה בחזרה. 

סיכום הדינים עד כה

 א.               

משנה שבת לו: - "לא יתן"

גמרא (שם): לשהות תנן או להחזיר תנן?

לשהות תנן                                                    להחזיר תנן

הבנה פשוטה מהמשנה                                     חס"מ וה"ק

רי"ף ורמב"ם                                                  רש"י וסיעתו

וכ"פ שו"ע                                                     וכ"פ רמ"א

ב.

רי"ף וסיעתו - ל"שהות תנן"	רש"י וסיעתו - "להחזיר תנן"
נתבשל כמאב"ד או כ"צ והוא מצטמק ויפה לו - מותר בכירה גו"ק ובשאינה גו"ק אסור ואם הסיקוה בקש ובגבבא בכל גווני שרי.	נתבשל כמאב"ד מותר להשהותו אפילו באינה גו"ק.
בשר חי - מותר אפילו אינה גו"ק.	החזרת תבשיל לכירה בשבת מותר רק אם הוסקה בקש ובגבבא או בגו"ק אם הוסקה בגפת או בעצים.
סמיכה מותרת אפילו אינה גו"ק.	תנור - אפילו הוסק בקש ובגבבא ואפילו גו"ק - אין סומכין לו.
תנור - אפילו הוסק בקש ובגבבא ואפילו גו"ק אסור אפילו סמיכה (כופח עיין ד' ברש"י וסיעתו)	כופח - אם הוסק בקש ובגבבא דינו ככירה ואם הוסק בגפת או בעצים דינו כתנור.

 דיני חזרה

הקדמה

א. דין חזרה פירושו  כשרוצה להחזיר התבשיל בשבת עצמה לכירה.

ב. הטעם לאסור החזרת תבשיל בשבת עצמה לכירה - מחזי כמבשל.

ג. דיני חזרה מיירי כאשר רוצה להחזיר לכירה גו"ק אבל לכירה שאינה גו"ק אסור בכל גוונא גם אם מצטמק ורע לו.

ד. חזרה חייבת להיות קשורה ונמשכת משהייה, דהיינו מותר להחזיר רק דבר שנשתהה מער"ש ואין לתת תבשיל לכתחילה לכירה אפילו היא גו"ק.

ה. אסור שתהיה הפסקה בין השהייה לחזרה - דהיינו אם נטל הקדרה והניחה או שלא היה בדעתו להחזירה - שאז בטלה שהייה ראשונה וכו' מחזיר לכתחילה.

ו. גם אם מתקיימים כל תנאי החזרה - פשוט שאסור להחזיר כל זמן שהדבר כרוך באיסור בישול.

ז. "דעתו להחזיר" - יש לברר אי בעינן שהיה בדעתו להחזיר או סגי באם לא היה בדעתו שלא להחזיר. (הגרצ"פ - שו"ת "הר צבי")

חזרה לכירה גו"ק

משנה שבת לו: "כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנים עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר...

                         בש"א נוטלין אבל לא מחזירין

                         בה"א  אף מחזירין."

גמרא לח./:   דנו האמוראים בדברי ב"ה באילו תנאים התירו ב"ה להחזיר:

א. א"ד - כשעודו בידו - מותר, הניחן ע"ג קרקע אסור.

    א"ד - מותר גם אם הניחן ע"ג קרקע.

ב. חזקיה אמר - דבעינן "דעתו להחזיר" ונחלקו האמוראים בדברי חזקיה אמאי קאי - ארישא או אסיפא.

דהיינו -

לישנא קמא - אעודן בידו קאי - ודווקא שהיה בדעתו להחזיר מותר ואם הניחן ע"ג קרקע - אפילו היה בדעתו להחזיר - אסור.

לישנא בתרא: אהניח ע"ג קרקע קאי - שעודן בידו בכל גווני שרי גם אם לא היה בדעתו להחזיר ואם הניחן ע"ג קרקע מותר להחזיר רק אם היה בדעתו להחזיר.

ביאור - המחלוקת בין ל"ק לל"ב היא אי בעינן תרתי - דהיינו גם עודן בידו וגם דעתו להחזיר או דסגי בדעתו להחזיר בלבד.

טור - פסק כלישנא קמא - דהיינו דבעינן תרתי גם שעודן בידו וגם שהיה בדעתו להחזיר שאם הניחן מידו אסור גם אם היה בדעתו להחזיר.

ב"י:

- רי"ף, ר"ן, רא"ש וש"פ - פסקו כלישנא בתרא אע"ג דחמיר טפי - כיוון שקרוב הדבר לעבור באיסור תורה.  וכ"פ רמ"א

רמב"ם לא חילק בין שהיה בדעתו להחזיר או לא וכן פסק שו"ע.

הגה"מ וסה"ת פסקו כל"ב דמיקל כיוון שהוא דברי סופרים.

משנ"ב (סקנ"ו) וכן כתב בה"ל בשעת הצורך יש להקל כל"ב.  ועוד כתב שם (סקנ"ו) שאם כשנטלה לא היה בדעתו להחזיר ואח"כ נמלך ורצה להחזיר - אינו יכול להחזיר.

דין חזרה בקדרה רותחת/נצטננה.

כאמור גם אם כל תנאי החזרה מתקיימים יש לברר אם הדבר כרוך באיסור בישול - שא"כ - יהיה פשוט שאסור להחזיר גם אם התקיימו כל תנאי החזרה ונברר לקמן בס"ד מה מקרי מבשל לעניין זה.

טור: כירה שהיא גו"ק ונטל הקדירה מעליה אפילו בשבת מותר להחזירה כל זמן שהיא רותחת.

ר' ירוחם: לאו דווקא רותחת - אלא אפילו שינתה מעט מרתיחתה שרי כל שלא נצטננה לגמרי.

ר' יונה - מותר להחזיר רק אם נתבשל התבשיל מער"ש כמאב"ד.

מ"מ: בעינן אמנם שהתבשיל יהיה מבושל כמאב"ד אך לא מער"ש אלא משעה שסילק הקדרה.

שו"ע: פסק כדברי טור - דבעינן קדרה רותחת.

רמ"א: ודווקא שהתבשיל מבושל כ"צ.

משנ"ב (סקנ"ד):  רמ"א בשי"ח סעיף ד' פסק דלא בעינן רותחת ממש אלא כל שלא נצטנן לגמרי (ר' ירוחם).

לתוכה ועל גבה

גמרא שבת לז.  א"ר חלבו אמר רבי חמא לא שנו (להחזיר) על גבה אבל לתוכה אסור.

וכ"פ טוש"ע - שעל גבה מותר ולתוכה אסור.

מה מקרי על גבה ובתוכה.

טור - על שפת הדופן או שכיסה חללה והניח הקדירה על הכיסוי.

רש"י: על גבה - שהניח הקדרה על חלל הכירה ודפנות הקדרה ממלאות החלל.

          בתוכה - קרקעית הכירה.

ב"י - על גבה דפירש רש"י מקרי לתוכה - לדעת הטור.

שעה"צ (סקנ"ב)  הביא מחלוקת בירושלמי לעניין מה נחשב בתוכה:

- עד ג' טפחים בעומק הכירה מלמעלה למטה - נקרא על גבה יותר מזה - נחשב בתוכה.

- עד לחריץ הכירה - על גבה, יותר עמוק = בתוכה.

תלאה במקל, הניחה ע"ג מטה, פינה ממיחם למיחם 

גמרא שבת לח: תלאה במקל, הניחה ע"ג מטה, פינה ממיחם למיחם מהו? תיקו.

טור  פסק להחמיר וכ"פ ר"ן, רי"ף וש"פ וכתב הב"י שהטעם להחמיר בהא לפי שקרוב הדבר לאיסור תורה.

רמב"ם:  לא הזכיר מקרים אלו וכתב הב"י שיתכן שדעתו להקל בהם כיון דמידי דרבנן נינהו.

החזרת תבשיל לכירה שאינה גו"ק 

גמרא שבת לח./:  אמר רב ששת לדברי האומר מחזירין אף בשבת.

רש"י (שם)  - "מחזירין אפילו בשבת" - כאשר נוטל את התבשיל בסעודה ראשונה מוכחא מלתא שרוצה להחזירו לצורך מחר אבל כאשר נוטלו ביום שבת - בסעודה שניה, לא מוכחא מלתא שדעתו להחזירו ולכן הו"א שאם נטלו בשבת ביום - יהיה אסור להחזירו כיון שבטלה שהייה ראשונה - קמ"ל שלא רק בסעודה ראשונה התירו ב"ה להחזיר אלא אפילו בשבת ביום.

מ"מ לדברי רש"י מדובר משחשכה.

תוד"ה "ובה"א" - לו: -  כתבו שמשמע מדברי רב ששת שאמר אפילו בשבת - שיש מחלוקת בין ב"ה ובין ב"ש גם בער"ש מבעו"י: אם היא גרופה -ב"ש אוסרין וב"ה מתירין ואם אינה גרופה גם ב"ה אוסרין.

טור: אם הכירה אינה גו"ק - בודאי שאסור להחזיר בשבת דמחזי כמבשל או שמא יחתה. ומבעו"י נמי אסור להחזיר תבשיל שנגמר בישולו ואפילו הוא רותח כל זמן שאין שהות ביום להרתיח הקדרה אם היא קרה גזרינן שמא יחזיר בשבת. אבל אם לא נגמר בישולה ויש שהות ביום להרתיחה אם הייתה קרה מותר דתו ליכא למגזר אטו שבת.

רמ"א: "י"א דכל שהוא סמוך לחשיכה או לברכו שהוא קבלת שבת דידן אם הוא סמוך כל-כך שאם נצטנן אי-אפשר להרתיח מבעו"י דינו כמו שבת עצמו. ויש מקילין בזה. והמנהג להקל אך טוב להחמיר במקום שאין צורך כ"כ."

משנ"ב (סק"ע): תוס' רא"ש וסיעתם הוכיחו שגם בער"ש שייך דיני חזרה. רש"י וסיעתו מקילין בזה דס"ל דלא גזרו אלא בשבת עצמה אבל מבעו"י לא גזרו.

חזרה מכירה לכירה 

רמב"ם: מותר להחזיר מכירה לכירה אפילו מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה (כמובן אם לא כרוך הדבר באיסור בישול). וכ"פ במשנ"ב סקס"ב.

ר' ירוחם: חולק על הרמב"ם וסובר שאסור משום שיש כאן הפסק ובטלה שהייה ראשונה וכשנותן על כירה אחרת הוי כנותן לכתחילה ואסור. 

תנור וכופח

(תנור = מיירי בתנור של תקופת חז"ל כפי שראינו בהקדמה אבל תנור דידן אחרונים אומרים דדינו ככירה)

משנה שבת לח: - תנור- לא נותנים לא לתוכו ולא על גביו אפילו הוסק בקש ובגבבא

כופח- שהסיקוהו בקש ובגבבא דינו ככירה, ואם הסיקוהו בגפת או בעצים דינו כתנור ואפילו הוא גו"ק.

גמרא (שם): תנור אין סומכין לו. וכופח שהוסק בקש ובגבבא סומכין לו, בגפת ובעצים לא.

טור: לתנור אסור להחזיר גם אם גו"ק. ולכופח שהוסק בקש ובגבבא דינו ככירה ואם הוסק בגפת ובעצים דינו כתנור.

וכ"פ שו"ע.

רמ"א: כתב שבתנור אין חילוק בין לסמוך או להחזיר.

ב"י: בתנור לא מהני גו"ק.

מ"מ: בתנור אסור אפילו מצטמק ורע לו.

רמב"ם: כל שאין מחזירין לו אין סומכין לו לכן בתנור אסור להחזיר וכן בכופח שהוסק בגפת ובעצים.

רשב"א:כופח שהוסק בגפת ובעצים והוא גרו"ק מותר לסמוך לו אע"ג שאסור להחזיר.

מלאכת בורר (שיט)

בורר (שי"ט)

הקדמה

משנה שבת עג.: "הזורה הבורר והטוחן והמרקד."

גמרא שבת עד.: "ת"ר היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת."

"מאי קאמר?" - בפירוש ברייתא זו נחלקו האמוראים בגמרא ומובאות ה' דיעות המסבירות אותה:

	בורר ואוכל	בורר ומניח	לא יברור	ואם בירר
עולא	לבו ביום	לבו ביום	למחר	חייב חטאת
רב חסדא	פחות מכשיעור	פחות מכשיעור	כשיעור	חייב חטאת
רב יוסף	ביד	ביד	בקנון ובתמחוי	פטור אבל אסור
			בנפה ובכברה	חייב חטאת
רב המנונא	אוכל מתוך הפסולת	אוכל מתוך הפסולת	פסולת מתוך אוכל	חייב חטאת
אביי	לאלתר	לאלתר	לבו ביום	חייב חטאת

גמרא (שם): "אמרוה רבנן קמיה דרבא אמר להו שפיר אמר נחמני."

רש"י: "נחמני - אביי".

כפי שנראה בס"ד לקמן, נפסקה ההלכה כדעת כל האמוראים, דהיינו - הדיעות הנ"ל הן המדדים להגדרת מלאכת בורר וכפי שמופיע במשנ"ב בהקדמה לסימן זה:

- איסור בורר מן התורה חל כאשר מתקיים אחד מן התנאים הבאים:

א. בורר פסולת מתוך אוכל.

ב. בורר בכלי שדרכו לברור בחול.

ג. בורר לאוצר.

והטעם - לפי שכן דרכו בחול.

 - כדי שיהיה מותר לחתחילה לברור בשבת חייבים להתקיים שלושת התנאים הבאים:

א. בורר אוכל מתוך פסולת.

ב. ביד ולא בכלי.

ג. בורר לאלתר.

והטעם: לפי שאין זו דרך ברירה, שאינו בורר כן בחול.

- ונראה עתה בס"ד פרטי הדינים והיסודות הנלמדים ממלאכה זו.

בורר בכלי או ביד

גמרא שבת עד. - "ת"ר היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת מאי קאמר... אמר רב יוסף בורר ואוכל ביד בורר ומניח ביד בקנון ובתמחוי לא יברור ואם בירר פטור אבל אסור ובנפה וכברה לא יברור ואם בירר חייב חטאת."

רש"י: "קנון - כלי עץ שעושין כעין צינור רחב מלאחריו וקצר מלפניו ובעלי מטבע עושין אותו והבורר בו קטנית נותן קטנית במקום הרחב ומנענעו. והקטנית - מפני שהוא סגלגל מתגלגל ויורד דרך פיו הקצר והפסולת נשאר בכלי."

"פטור אבל אסור - מותר לכתחילה - לא הוי דדמי לברירה. וחייב חטאת לא הוי דעיקר ברירה בנפה וכברה אבל ביד לא דמי לבורר כלל."

לפי רש"י יוצא א"כ שישנן ג' דרגות בברירה:

עיקר הברירה - ושחייבים עליה חטאת היא ברירה בנפה וכברה שהם כלים המיועדים לכך וכן היא דרך ברירתו בחול.

בקנון ובתמחוי - היא ברירה משונה במקצת ואיננה דרך הברירה הרגילה ומ"מ יש בה קצת דמיון לברירה ולכן אע"ג שאינה הברירה הרגילה שחייבים עליה חטאת - כיוון שיש בה קצת דמיון לברירה כזו - הרי שעל ברירה כה"ג אסור מדרבנן.

וישנה דרך אחרת להפריד בין סוגי אוכלין והיא המותרת לכתחילה בשבת והיא ברירה ביד - דלא דמי לבורר כלל ולכן מותר לברור ביד לכתחילה.

שו"ע: "הבורר... בנפה ובכברה חייב, בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור ואם ברר בידו... מותר."  (יתר העניינים שהובאו בשו"ע יתבארו בעז"ה לקמן).

בה"ל: ד"ה "בקנון ובתמחוי" - "ואפילו ברר בהן רק חצי שיעור גרוגרת ג"כ אסור גזירה אטו חצי שיעור בנפה וכברה דיש בזה איסור תורה דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה"

בורר לאלתר

גמרא שבת עד.: "ת"ר היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת מאי קאמר... אמר אביי בורר ואוכל לאלתר ובורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. אמרוה רבנן קמיה דרבא אמר להו שפיר אמר נחמני". (נחמני = אביי).

רש"י: "ובורר ומניח לאלתר" - "לאכול לאלתר שאין זה דרך הבוררין."

ברירה ביד מותרת לכתחילה לפי שאינה דרך ברירה כלל.

וכ"פ שו"ע: "... ואם בורר בידו כדי לאכול לאלתר - מותר."

שיעור לאלתר

שיטת רבנו חננאל: "... ופרשה אביי בורר ואוכל לאלתר... ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת וקי"ל כוותיה דאמר רבה שפיר אמר נחמני ולאלתר דאמר אביי כל זמן שיושב על השולחן ואוכל דגרסינן בתלמוד דא"י ברר אוכלין מתוך אוכלין חזקיה אמר חייב ר' יוחנן אמר פטור מתניתא פליגא על חזקיה דאמר בורר ואוכל בורר ומניח על השולחן רבין בר חייא אמר תפתר כשהיו אורחין אוכלין  ראשונה... ואוכל מתוך פסולת דשרי (יתבאר לקמן בס"ד) היינו לברור ולאכול או לברור ולהניח כדי לאוכלו לאלתר על השולחן כמו שפירשנו אבל להניח שלא לאלתר לא... ואעפ"י דגרסינן (גיטין כז:/כח.) לעניין מי שאבד לו גט אם מצאו לאלתר כשר ואמרינן היכי דמי לאלתר י"א כל שלא עבר אדם שם ואחרים אומרים כל שלא שהה אדם שם הכא כיוון דאשכיחנן מפורש בתלמוד א"י - כוותיה עבדינן ומסקינן לשמעתיה שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד..." (ר"ח עד./:)

    יוצא א"כ שלפי שיטת ר"ח שיעור לאלתר נחשב כשבורר כל דבר לצורך הסעודה שמיסב בה כעת. מה שמותר לו לברור לאלתר ה"מ לצורך אותה סעודה שמיסב בה.    וכאמור - ר"ח למד זאת מתלמוד ירושלמי לאפוקי משיעור לאלתר המוזכר בגיטין לעניין מי שאבד גטו ששיעור לאלתר שם - כל שלא עבר או לא שהה אדם שם בין הזמן שאבד הגט לזמן שמצאו.

שיטת מרדכי: "בורר ומניח לאלתר פי' ראב"ן לברור ולהניח כמלא פיו ולהכניסן בפיו א"נ לברור כדי סעודתו להתחיל ולגמור אחר ברירתו אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר".

   א"כ לפי שיטת המרדכי לאלתר הוא זמן מידי ומוגדר (כשעה).

   וכתב הב"י שנראה מדברי הרמב"ם (פ"ח היב' - יג') שפסק כדברי מרדכי.

(יתכן לומר שהנפ"מ בין שיטת ר"ח למרדכי היא אם הסעודה שמסב בה כעת נמשכת ומתארכת ויתכן שאם בירר מתחילת הסעודה לסופה לפי ר"ח שפיר דמי ומקרי לאלתר ושרי ואילו לשיטת מרדכי יהיה אסור אם אינו לאלתר ממש ואפילו בתוך אותה סעודה - כנלע"ד).

שיטת ר' ירוחם: הב"י כתב שר' ירוחם ס"ל שיטת ר"ח אלא שכתב בתחילת דבריו שמה שמותר לברור לאלתר כלומר לאותה סעודה אבל לבו ביום - אפילו אם בורר לסעודה אחרת של אותו יום אסור.

וכתב עליו הב"י: "ונראה לי דהכי קאמר שאם הוא בורר אחר סעודה כל שבורר לצורך סעודה אחרת באותו יום בעצמו הוי לאלתר ואם כשהוא בתוך סעודה בורר אינו יכול לברור אלא לצורך אותה סעודה בלבד וכן אם בורר קודם סעודה צריך לאכלם בתוך הסעודה הראשונה ואם השהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו לא מקרי לאלתר וחייב".

ז"א שלפי שיטת ר' ירוחם (ולפי פירוש הב"י) - כל שבורר לצורך הסעודה הבאה חשיב לאלתר ושרי.

רמ"א: "וכל מה שבורר לצורך אותה סעודה שמסב בה מיד מקרי לאלתר."

לכאורה נראה שרמ"א פסק כדעת ר"ח - שלאלתר מקרי דווקא כשבורר לסעודה שמסב בה אך ממה שכתב שמסב בה מיד י"ל שס"ל כדעת הרי"ו וכפירוש הב"י דהיינו שלאלתר מקרי שבורר לצורך הסעודה הקרובה.

בורר פסולת מתוך אוכל

גמרא שבת עד.: "ת"ר היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת מאי קאמר... אמר רב המנונא בורר ואוכל אוכל מתוך הפסולת בורר ומניח אוכל מתוך הפסולת פסולת מתוך האוכל לא יברור ואם בירר חייב חטאת."

רש"י: "אוכל מתוך פסולת - לא דרך ברירה היא".

משנה ביצה יד: - "הבורר קטנית ביו"ט ב"ש אומרים בורר אוכל ואוכל ובה"א בורר כדרכו.." (ואפילו פסולת מתוך אוכל).

גמרא (שם): "תניא אמר רבן גמליאל בד"א כשהאוכל מרובה על הפסולת אבל פסולת מרובה על האוכל דברי הכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי?  לא צריכא דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא".

ביאור: במשנה נחלקו ב"ש וב"ה אם בורר כדרכו (פסולת מאוכל) או שבורר בשינוי (אוכל מפסולת).

בגמרא מבררין באיזו מציאות מדובר שהתירו ב"ה לברור כדרכו ואוקימנא להא כשהאוכל מרובה על הפסולת אבל פסולת מרובה על האוכל - לכו"ע בורר אוכל מפסולת.

ומקשים - (עפ"י רש"י) שכשהפסולת מרובה על האוכל אסור בכלל לנגוע בתערובת מדין מוקצה כיון שהאוכל בטל לפסולת ואסור כלל לטלטלו?!

ומתרצים - שמיירי כשטורח ברירת האוכל מרובה על טורח ברירת הפסולת - ומעוטי בטרחא עדיף ובהא שרי ב"ה לברור כדרכו.

טור: "... אם יש טורח בברירת האוכל יותר מברירת הפסולת בורר כדרכו (פסולת מאוכל)... וכל זה כשהאוכל מרובה על הפסולת... אבל אם כמות הפסולת מרובה אסור אפילו לטלטלו שהאוכל בטל ברוב הפסולת."

ב"י: אע"ג שמשנה וגמרא זו מיירי ביו"ט - טור ס"ל דאין חילוק בדין זה בין יו"ט לשבת.

רמב"ם: פירש שהמשנה והגמרא הנ"ל דנות ביו"ט בלבד אבל לא בשבת שבשבת פסולת מאוכל בכל גוונא חייב חטאת.

וכן לעניין פירוש הגמרא שכתב רש"י שיש חשש מוקצה כשהפסולת מרובה על האוכל כתב הרמב"ם שאין כאן כלל דיון במוקצה אלא החידוש שבא רשב"ג ללמדנו שאע"ג שברירת האוכל מרובה על ברירת הפסולת אסור לברור פסולת מאוכל (רמב"ם פ"ג מהל' יו"ט הטו' - טז' וכן פ"ח מהל' שבת היג' ועיין עוד בב"י ד"ה "והרא"ש").

שו"ע (ס"ד): "הבורר פסולת מתוך אוכל אפילו בידו אחת חייב".

רמ"א: "ואפילו האוכל מרובה ויש יותר טורח בברירת האוכל אפילו הכי לא יברור הפסולת אפילו כדי לאכול לאלתר".

בורר לאחרים

תוד"ה "בורר", שבת עד. - "בורר ומניח - פי' לצורך אחרים".

ד"מ (סק"א): "ומשמע מדברי התוס' שכל שבורר לצורך אותה סעודה אעפ"י שבורר לאחרים שרי".

רמ"א (ס"א) - "... ואפילו אחרים אוכלים עימו שרי".

משנ"ב (סק"ו): אחד יכול לברור בעד כל בני הסעודה ואין בזה משום בורר ואפילו אינו אוכל עמהם כלל ג"כ שרי.

שני מיני אוכלין

הקדמה

   כאמור, הברירה המותרת היא אוכל מפסולת בידו ולאלתר. הגדרת המילה פסולת איננה בהכרח פסולת ממש - כגון דבר המאוס או כיו"ב. פסולת מוגדרת כדבר שאינו חפץ בו כעת גם אם הוא פרי משובח ביותר רק שרוצה לבררו ממין אחר.   נראה לקמן בס"ד עקרונות בהגדרת מלאכת בורר והגדרתה ואח"כ נראה פרטי דינים עקרוניים הנלמדים מהעקרונות הנ"ל.

   עוד יש להבחין אם בורר היא בחירה של אוכל מפסולת או מיון בין שני דברים.

בעל המאור (פרק האורג דף קד. ד"ה "והא אנן"): "... וזהו ביאור הדבר כל לט' מלאכות שהיו כנגדן במשכן כולן היה בהן צורך לגופן חוץ מן הזורה והבורר... בורר הצרורות מן הכרי וזהו עיקר מלאכתן לדחות המוץ והצרורות..."

    לפי דברי בעל המאור בורר - היא סילוק הפסולת ולכן היא נחשבת כמלאכה שאינה צריכה לגופה.

רמב"ן: (שם - בחידושיו) - בורר = תיקון האוכל ולא סילוק הפסולת ולכן לא הוי משאצ"ל אלא מלאכה ממש שיש בה תיקון האוכל.

בה"ל ד"ה "לאכול מיד" הביא דברי "ישועות יעקב" "שהקשה בעיקר מלאכת בורר אפילו פסולת מתוך אוכל אמאי חייב הרי הוא משאצ"ל דהרי אינו צריך להפסולת כלל אלא שבוררו כדי לדחות הנזק מעליו... ותרץ דעניין מלאכת בורר הוא שהפסולת אינו ראוי לאכילה וגם האוכל אין ראוי כ"כ לאכילה עם הפסולת שבתוכו... וא"כ המלאכה אינה נקראת על ברירת הפסולת רק דמתקן האוכל שיהיה ראוי לאכילה וזהו מלאכה הצריכה לגוף האוכל דמשני ליה אוכל גמור ולפי זה דווקא פסולת מתוך אוכל דאין ראוי לאכילה כלל מתחילה ומשני ליה אוכל ע"י הברירה הזאת אבל בשני מיני אוכלין כשפרוד האוכל השני מחמת שאינו רוצה לאכלו חשוב משאצ"ל כיון דאוכל זה שרוצה לאכול כעת ראוי לאכילה אף אם לא נפרד האוכל השני ופרידתו הוא רק מחמת שכעת אין נפשו חשקה בו הוי משאצ"ל."

   ומעין זה כתב הבה"ל בשם פמ"ג (מ"ז שי"ט סק"ב ד"ה "דע") שנסתפק בשני מיני אוכלין שאם בירר מין אחד מחברו אם שייך בזה ברירה דהי אוכל והי פסולת.

   אבל הבה"ל עצמו כתב (בה"ל ד"ה "היו לפניו" וד"ה "לאכול מיד") שעיקר מלאכת בורר היא הפרשה ומיון בין דבר לדבר וא"כ שייך בורר גם בשני מיני אוכלין וגם בכלים אע"ג שאין פסולת ממש. "ולעניות דעתי נראה פשוט מלשון הרמב"ם דס"ל דהברירה מה שבורר מין אחד מחברו וע"י זה הוא כל מין בפני עצמו זהו עצם המלאכה.... אבל כשבורר שני מיני אוכלין כל אחד מחברו כדי לאכול כל מין בפני עצמו לאחר זמן הרי שפיר מתקן שניהם ע"י ברירתו ובורר גמור הוא... ועל כרחך צ"ל דס"ל דגם בשני מיני אוכלין המעורבים מתיפה כל מין ע"י ברירת חברו ממנו וע"כ מקרי מלאכה הצריכה לגופה." (עכ"ל הבה"ל).

    א"כ לפי דברי בה"ל - הגדרת פסולת אינה הגדרה של דבר מאוס או כיו"ב אלא כיון שעיקר מלאכת בורר היא מיון בין שני דברים ומה שורצה בו כעת נחשב אוכל והשאר פסולת הרי  שגם בשני מיני אוכלין או כל דבר אחר (כגון כלים ויעויין לקמן) שייך בורר והגדרת פסולת או אוכל תלויה במה שהוא רוצה/לא רוצה עכשיו ולאו דווקא בטיבו ובאיכותו של הדבר שאותו הוא ממיין.

    עוד יש לברר ולהגדיר מהי תערובת לעניינו שהרי בפשטות בורר שייך בדבר שהוא תערובת.

שו"ת תרומת הדשן (ח"א סימן נז') - "... אמנם נראה דאפילו לפי זה לא חשיב ברירה אלא דווקא בשני מינים ולא במין אחד כלל..."

   תערובת לנ"ד מקרי שני מינים שונים אבל במין אחד לא שייך בורר כלל "אע"ג דאחד מהגדולים היה נזהר לברור דווקא אותו שהיה רוצה לאכול עתה ואותן שהיה רוצה לשייר עד סעודה אחרת הניח מונחים על הלוח." (לשון תה"ד).

אור שמח (פ"ח הי"א): "דע דבורר גדרו הוא בדבר הבלול יחד ומשתמש כשהוא בלול... אבל בדבר שאינו בלול לא שייך בורר".

   בורר שייך דווקא בדברים שהם זהים וקשה מאד להבחין ביניהם כמו כן בהמשך דבריו כתב דה"ה גם בכלים שקשה להבחין ביניהם נמי שייך בורר. ולאו דווקא באוכלין.

"חזון איש" (או"ח סימן נ"ג ד"ה "מן האמור"): "מן האמור נלמד בעלי תה שנזהרים שלא לסנן כל תה מן העלים היינו נמי משום שהמים הסמוכים להעלים חשיבי מעורבים... ואם משמרת שעל הברזה (מסננת ברז מים) תלויה בשביל לסנן המים מן החול אם רוב בני האדם אינם נמנעים מלשתות המים בלא סינון, מותר... אבל אם החול מרובה שאין הרוב שותין מהם בלא סינון - אסור"?

בורר הוי סינון של אוכל מתוך פסולת שלהם כגון קומקום שיש בו עלי תה ושופך המים והמסננת מסננת אם המים מן העלים.

גמרא שבת עד.: "היו לפניו שני מיני אוכלין ובורר ואכל ובירר והניח רב אשי מתני - פטור ר' ירמיה מדפתי מתני חייב".

רמב"ם (פ"ח היג'): "היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין בורר אחד מאחר ומניח לאכול מיד ואם בורר והניח לאחר זמן אפילו לבו ביום כגון שבורר שחרית לאכול בין הערביים חייב".

ב"י: "... אם בורר להניח עד אחר ג' או ד' שעות נראה מדבריו שיש חילוק בין בורר אוכל מתוך פסולת לבורר אוכל אחד מאחר דבורר אוכל מתוך פסולת חייב ובבורר אוכל אחד מאחר לא מחייב אא"כ בורר שחרית לאכול בין הערביים אלא שאיני יודע מניין לו חילוק זה ואם לא נתכוין לכן קשה אמאי פלגינהו בתרתי." (הי"ב שם).

שו"ע: פסק כדברי רמב"ם. והרמ"א הוסיף "ומניח השני כדי..." וכתב בבה"ל ד"ה "ומניח השני" שמזה שכתב הרמ"א "השני כדי" - משמע מדבריו שמה שאינו רוצה עתה הוי פסולת ולכן צריך לברור רק מה שרוצה לאכול עתה וכן היא דעת התה"ד.

והביא דברי מאמ"ר שכתב שיכול לקחת מה שאינו רוצה עתה ולהניחו לאח"כ ובלבד שיאכל מה שנשאר - שפסולת מתוך אוכל אסרינן היכא שבורר פסולת גמור אבל בשני מיני אוכלין שרי.

בה"ל (שם) י. - "אמנם למעשה אין לזוז מדברי התה"ד והרמ"א... ונוגע בעניין איסור דאוריתא."

ברירה בשני מינים שרוצה להניח שניהם

בה"ל ד"ה "היו לפניו."

פמ"ג: מסתפק אם ברר מין אחד מחברו ודעתו להניח שניהם אלאחר זמן אם שייך בזה ברירה דהי אוכל והי פסולת.

בה"ל: עצם מלאכת בורר כשבורר מין אחד מחברו והדברים ק"ו ומה היכא שהניח מין אחד - שייך ברירה - כ"ש שלקח כל מין ומין ובררו לעצמו שחייב.

מה מקרי שני מינים?

תה"ד (סימן נז): במין אחד לא שייך ברירה וה"ה אם הם שני מינים ובורר משניהם להצניעם לצורך סעודה אחרת או לאכול לאלתר דשרי - דחשיבי כמו מין אחד.

אלא שנסתפק בשני מיני דגים אם שייך בהם ברירה כיוון שהם ניכרים - ונטה להחמיר משום דספק חיוב חטאת הוא.

רמ"א: "ושני מיני דגים מקרי שני מיני אוכלין ואסור לברור אחד מחברו אלא בידו כדי לאכלן מיד אעפ"י שהחתיכות גדולות וכל אחת ניכרת בפ"ע אבל כל שהיא מין אחד אעפ"י שבורר חתיכות גדולות מתוך קטנות לא מקרי ברירה ואפילו היו שני מינים ובורר משניהם ביחד הגדולות מתוך הקטנות או להפך שרי הואיל ואינו בורר מין אחד מתוך חברו".

משנ"ב (סקט"ו): "... ודע דבשר צלי ומבושל מקרי שני מינים לעניין זה וכ"ש בשר של מיני עופות מחולקין..."

וכתב (שם) עוד בשם פמ"ג שנסתפק בתפוחים חמוצים ומתוקים אם נחשב למין אחד או לא.

בורר במין אחד

תה"ד (סימן נז): במין אחד לא שייך ברירה ושרי ליטול קצתו ולהניח קצתו לסעודה אחרת או ליטול קצתו ולהצניעו לסעודה אחרת ולהניח קצתו לפניו לאכול לאלתר.

וה"ה אם הם שני מינים ובורר משניהם להצניעם לצורך סעודה אחרת או לאכול לאלתר דשרי דחשיבי כמו מין אחד. ודייק מדברי הברייתא עד. היו לפניו שני מיני אוכלין - דווקא שני מיני ולא מין אחד וכ"פ רמ"א.

ט"ז: מחמיר אפילו במין אחד ודחה דיוקו של תה"ד מהגמרא הנ"ל ולכן כתב שאין לו לברור אלא אותו שרוצה לאכול עתה או שיקח סתם מן הבא בידו להניח לסעודה אחרת.

משנ"ב (סקט"ו) - הרבה אחרונים חלקו על הט"ז והסכימו עם הרמ"א שפסק כתה"ד.

עוד כתב שם משנ"ב - שמ"מ גם במין אחד יכול להיות בורר כגון שבורר אוכל שנקדח מחמת הבישול וכיו"ב אף שנאכל בשעת הדחק - מ"מ אסור מדרבנן.

בורר בכלים.

גמרא שבת עד.: "היו לפניו שני מיני אוכלין..."

תוד"ה "היו" (שם): "וכן פירש ר"ח דבאוכל מתוך אוכל שייכא ברירה... וכן משמע בירושלמי דגרס הבורר אוכלין מתוך אוכלין..."

גמרא שבת עד: - "אמר רבא האי מאן דעבד חביתא חייב משום ז' חטאות."

רש"י (שם): מנה גם את מלאכת בורר - במי שמכין חבית בשבת כגון שבורר הצרורות מן הרגבים וא"כ לפי דבריו משמע שברירה שייך גם בכלים ולאו דווקא באוכלין.

משנ"ב (סקט"ו): "כתבו האחרונים דה"ה בכל דבר כשהם שני מינים כגון כלים ובגדים שייך ברירה וע"כ צריך לבאר זה המין שרוצה ליטול עכשיו והשאר ישארו על מקומם..."

בורר ע"י עירוי מכלי לכלי

גמרא שבת קלט: "דבי רב פפא שאפו שיכרא ממנא למנא אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא האיכא ניצוצות?  ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי".

רש"י: בי רב פפא היו מערים בנחת יין מכלי אחד לחברו והפסולת נשאר בשולי הכלי ומקשים והרי בסוף העירוי יש ניצוצות קטנות שנבררות מתוך הפסולת וא"כ הוי בורר? ומתרצים שבי רב פפא היו משליכים הכל עם הפסולת לקראת סוף העירוי וכשמגיע לשלב הניצוצות מפסיק לערות ותחילת העירוי - שאין ניצוצות ניכר דלאו בורר הוא.

שו"ע: "מותר לערות בנחת מכלי לחברו ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד ניצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת יפסיק ויניחם עם השמרים שאם לא יעשה כן הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר".

משנ"ב (סקנ"ה): כל זה מיירי כשבורר לאחר זמן שהרי לאלתר שרי אוכל מתוך פסולת ביד - שהרי העירוי מכלי לכלי נחשב בורר בידו שאע"ג שמערה מכלי לכלי מ"מ עיקר הברירה נעשית בידו.

מלאכת טוחן (שכא)

הקדמה

לעניין מלאכת טוחן יש לברר:

א. במה שייך טוחן - באוכלים מסוימים, בכל שאר אוכלים או גם בדבר שאינו אוכל?

ב. אם טוחן שייך בכלי ומה נחשב שינוי בטחינה?

ג. אם יש טוחן אחר טוחן?

ד. מה דין טוחן לאלתר?

ה. אם יש הבדל באיכות הטחינה דהיינו אם חותך חתיכות גדולות או קטנות?

   ונבאר עתה בס"ד גדרי מלאכת טוחן ופרטי הדינים הנלמדים ממנה.

באילו דברים שייך טוחן

גמרא שבת עד: - "א"ר פפא האי מאן דפרים סלקא חייב משום טוחן א"ר האי מאן דסלית סלתי חייב משום טוחן".

רש"י: פרים סלקא - מחתכו הדק.

סלית סלתי: פרש ר"ח כגון עצי דקלים שעומדים כמו נימים וכשמפרקם יוצא מביניהם כעין קמח.

גמרא (שם) - לגבי האי מאן דעבד חביתא חייב משום ז' חטאות.

כתב רש"י: "טוחן הרגבים ושוחקן הדק - הוי טוחן".

א"כ משמע מדבריו שטוחן שייך גם בדבר שאינו אוכל ואינו גידול קרקע.

אבל תוד"ה "האי" (שם): כתב שדווקא בסלקא שייך טחינה ולא בשאר אוכלין.

ספר היראים (סימן רע"ד) - כתב דאסור לפרר פירות לפירורין דקין ומשמע דס"ל שטוחן שייך בכל פירות ולאו דווקא סלקא וכ"כ או"ז (ח"ב סי' ס).

תה"ד (סימן נו') - בשר מבושל או צלי מודו כו"ע דשרי לחתכו דק דק בסכין ולא דמי לעצים ופירות דאינהו כולהו גידולי קרקע ויש במינם טחינה ודעיקר טחינה שייך בהו אבל בשר שאינו ג"ק - באוכל כזה לכו"ע לא שייך טחינה מיהו בשר חי שאינו ראוי לאכילה אין להתיר לטחנו הואיל ואינו ראוי לאכילה כן ומשוויה למאכל ע"י כך.

שו"ע: "מותר לחתוך בשר מבושל או צלי דק דק בסכין".

רמ"א: "אבל אסור לחתוך דק דק בשר חי לפני העופות דהואיל ואינן יכולים לאכלו בלא חיתוך קמשוי לה אוכל".

משנ"ב (סקל"ג) - טעם הפוסקים דס"ל דאין טחינה כאוכלים היא משום שאינם צריכים טחינה משא"כ בבשר חי שאי - אפשר לאכלו כלל בלא חיתוך והחיתוך קמשוי ליה אוכל ושייך בו טחינה.

אם טוחן שייך בכלי המיוחד לכך ומה נחשב שינוי בנ"ד

גמרא שבת קמא.: "אמר רב יהודה הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרתי אסיר רבא אמר כיון דמשני אפילו טובא נמי".

ביאור (עפ"י רש"י): מותר לטחון פלפלין הדק היטב רק בודדות ובקת הסכין אבל אם טוחן יותר בבת אחת בכלי המיוחד לכך כגון רחיים או מדוכה - חייב. ז"א דרך טחינת פלפלין הוא דווקא בכלי המיוחד לכך ועוד שדווקא כשטוחן כמה ביחד אבל בודדות מותר ואילו לשיטת רבא - כיון שהוא משנה (שטוחן בקת הסכין ולא בכלי המיוחד לכך) הרי שיכול לטחון אפילו כמה ביחד.

שבולי לקט: הקשה מדוע השינוי - דיכה בקת הסכין מתירה לכתחילה שהרי אם טוחן כדרכו בכלי המיוחד לכך הוי חייב ולכן בשינוי כזה יהיה פטור אבל אסור ומדוע שרי לכתחילה?

ותירץ קתא דסכינא - שינויא גמור הוא ולכן שרי לכתחילה.

ריב"ש (בתשובה): כתב שאסור לגרור גבינה בשבת במורג חרוץ בעל פיפיות (פומפיה) וכ"פ שו"ע.

וכתב המשנ"ב שאפילו לאלתר אסור שלא התירו טחינה לאלתר (כפי שיתבאר לקמן) אלא ע"י שינוי אבל בכלי המיוחד לכך אסור.

     ובסעיף ח' פסק שו"ע: "שאין כותתין מלח במדוך של עץ אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש."

וכתב משנ"ב סקכ"ו - מדוך של עץ מיוחד לדיכה ולכן אסור לכתוש בהם אפילו אם דעתו להשתמש במלח לאלתר.

ובסקכ"ט כתב שבידו מותר לפרר מלח ופלפלין.

טוחן אחר טוחן.

רשב"ם: מותר לפרר לחם כיון שנטחן כבר ולא מצינו טוחן אחר טוחן. (מובא בב"י ד"ה "תניא").

וכ"פ רמ"א.

בה"ל (ד"ה לפרר לחם): כתב שאפילו בסכין מותר אך לא בכלי המיוחד לכתישה.

ובמשנ"ב (סק"מ): כתב שמותר לפרר הלחם אפילו ללאחר זמן ולא בעינן לאלתר.

חתיכות קטנות/גדולות

תוד"ה "אלא לקניבת ירק" (שבת קיד: בסוף הדיבור) - "... ולא דמי להא דאמר בפרק כלל גדול האי מאן דפריס סלקא חייב משום טוחן דהתם מיירי כשעושה חתיכות דקות מאוד והכא מיירי שעושה חתיכות גדולות".

     אכן יש הבדל בין חיתוך דק מאוד של ירקות לחיתוך עבה יותר.  חתיכות דקות - דומה ממש לטוחן ולכן אסור אבל חתיכות גדולות שאין דרכו לחתוך באופן זה בחול - שרי.  ויתבאר עוד לקמן בס"ד.

טוחן לאלתר וחיתוך ירקות לסלט.

רשב"א (בתשובה ח"ד סי' ע"ה): טוחן תלוי בזמן כמו בורר דהיינו למחר או לאחר שעה אסור אבל לאכול לאלתר שרי - לפי שלא אסרו על האדם לאכול מאכל חתיכות קטנות או גדולות וכ"כ הר"ן.

שו"ע: "המחתך הירק דק דק חייב משום טוחן."

רמ"א: "... וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח אבל אם לאכלו מיד הכל שרי מידי דהוי אבורר לאכול מיד דשרי".

משנ"ב (סקמ"ה) - כתב שיש פוסקים שמפקפקים בהיתר זה וגם ב"י עצמו כתב שגם מי שמתכוין לאכול מיד - מ"מ יחתוך חתיכות גדולות וכתב המשנ"ב - שמ"מ יחתוך הירקות ממש סמוך לסעודה.

   ואחר שראינו כל העקרונות הנ"ל במלאכת טוחן א"כ למעשה - להכנת סלט ירקות בשבת - עפ"י הגמרא (שבת עד:) - האי מאן דפריס סליקא חייב משום טוחן ועפ"י תוס' (קיד: ד"ה לקניבת ירק) שדווקא חתיכות קטנות אסור אבל גדולות מותר וכן עפ"י מ"ש רשב"א דלאלתר שרי והסיק הב"י שלאלתר שרי דווקא חתיכות גדולות - א"כ העולה מכל הנ"ל שיש לחתוך הירקות חתיכות גדולות ולאלתר - והינו כמו שכתב במשנ"ב שיחתוך ממש סמוך לסעודה והוא שיעור שיצא מבית הכנסת.

דין קושר ומתיר בשבת (שיז)

הקדמה

(מתוך משנ"ב  - הקדמה לסימן זה)

לעניין חיוב על מלאכות שבת מצאנו ג' חילוקים; חייב, פטור אבל אסור, מותר לכתחילה.

ישנם שני מדדים לעניין הגדרת מלאכת קושר בשבת ועפיה"ם נוכל להגדיר אם קשר שנעשה בשבת חייבים עליו מהתורה או מדרבנן וכן אם מותר לכתחילה לעשות קשר זה בשבת.

שני המדדים הם: קשר של קיימא ואם הוא מעשה אומן.

לעניין הגדרת הקשר חיובו/התרו בשבת נחלקו הפוסקים כפי שנראה לקמן:

הפוסק הדין	רי"ף, רמב"ם, שו"ע.	רש"י, רא"ש, ר' ירוחם, טור וש"פ.
חייב	קשר של קיימא והוא מעשה אומן.	קשר של קיימא ואפילו הוא של הדיוט.
פטור אבל אסור	- קשר של קיימא ואינו מעשה     אומן. - מעשה אומן ואינו קשר של   קיימא.	כל קשר שדרכו לקשור לזמן מסויים ואפילו של הדיוט דדמי קצת לש"ק.
מותר לכתחילה	אינו של קיימא ואינו מעשה אומן.	כל קשר שדרכו להתיר באותו יום ואפילו הוא מעשה אומן.

ומעתה נבוא לבאר בעז"ה הדינים והעקרונות הנלמדים מסימן זה.

קשר של קיימא ומעשה אומן.

משנה שבת קיא:  "ואלו קשרים שחייבים עליהם קשר הגמלין וקשר הספנין..."

גמרא (שם): "מאי קשר הגמלין וקשר הספנין אילימא קטרא דקטרי בזממא וקטרא דקטרי באיסטרידא האי קשר שאינו של קיימא הוא אלא קיטרא דזממא גופיה ודאיסטרידא גופיה".

משנה (שם): "יש לך קשרים שאין חייבים עליהם כקשר הגמלין וכקשר הספנין קושרת אשה מפתח חלוקה וחוטי סבכה ושל פסקיא ורצועות מנעל וסנדל ונודות יין ושמן וקדירה של בשר..."

גמרא (שם): "הא גופא קשיא אמרת יש קשרים שאין חייבים עליהם כקשר הגמלין וכקשר הספנין חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא והדר תני קושרת אשה מפתח חלוקה אפילו לכתחילה ?   הכי קאמר יש קשרים שאין חייבים עליהם כקשר  הגמלין וכקשר הספנין ומאי ניהו - קטרא דקטרי בזממא וקיטרא דקטרי באיסטרידא - חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא ויש שמותרין לכתחילה ומאי ניהו קושרת מפתחי חלוקה".

ביאור העניין:  כפי שהזכרנו לעיל בהקדמה ישנן ג' דרגות חיוב; חייב, פטור ומותר לכתחילה. המשנה והגמרא הנ"ל עוסקות בדוגמאות של קשרים שחייבים עליהם מהתורה, שפטורים אבל אסורים מדרבנן ושמותר לקשור לכתחילה.  ואלו הם:

* קשרים שחייבים עליהם:  קשר הגמלין וקשר הספנין.

   קשר הגמלין - קטרא דזממא גופיה.

רש"י: "זממא - מנקבין לנאקה בחוטמה ונותנין בה טבעת של רצועה וקושרין אותה ועומדת שם לעולם וכשרוצה לקושרה לבהמה קושר רצועה ארוכה באותה

   טבעת וקושרין בה ופעמים שמתירה".

   קשר הספנין - דאיסטרידא גופה.

   רש"י: "איסטרידא- גם הוא כמין  טבעת שעושין מן עקל או מן רצועה בנקב

   שבראש הספינה ואותו קשר מתקיים וכשרוצה  להעמידו קושר רצועה באותה 

   טבעת ומעמידה בה וכשרוצה להתיר מתיר הרצועה ונוטלה".

* קשרים שקושרם פטור אבל אסור:  "קטרא דקטרי בזממא וקטרא דקטרי

  באיסטרידא".

  רש"י: "קטרא דקטרי בזממא - זהו קשר הרצועות שקושרין כטבעת."

  "קטרא דקטרי באיסטרידא - קשר רצועה הארוכה."

* קשרים שמותר לקשור לכתחילה:  "קושרת אשה מפתח חלוקה וחוטי סבכה ושל

  פסיקא ורצועות מנעל וסנדל ונודות יין ושמן וקדירה של בשר".

ביאור:

מפתח חלוק האשה:  בשני שפתי חלוק האשה יש קשרים ומותר לה לקשור הקשר הזה אע"ג שיש חשש שהיא תתיר רק אחד והשני ישאר של קיימא.  (גמרא ורש"י קיב.)

חוטי סבכה:  רשת שעל שערותיה וגם אם יש חשש שתקשור את הרשת על שערותיה בצורה רופפת - כך שתוכל להסיר הרשת משערותיה גם בלי להתיר הקשר  וישאר שם ש"ק)  (גמרא ורש"י - (שם))

פסקיא:  חגורה רחבה וחוטים תלויים בראשה שקושרים אותה (רש"י קיא:)

רצועות מנעל וסנדל:  בגמרא מובאות דוגמאות ומחלוקות לגבי סוג קשרי רצועות מנעל וסנדל שחייבים, פטורים עליהם ומותרים לכתחילה.

נודות יין ושמן:  שקי עור ששומרים בהם יין ושמן וקושרים אותם משני צידיהם ואע"פ שאפשר להתיר קשר אחד בלבד ולהוציא ממנו בדוחק יין ושמן והקשר השני ישאר.  (גמרא קיב:)

קדירה של בשר:  שקושרין בגד על פיה (רש"י  קיא:)  ואעפ"י שיש לקדירה צד שיכול לרוקן דרכו את תוכנה מבלי להתיר הקשר (גמרא ורש"י קיב:)

- כאמור, לפי שיטת רי"ף ורמב"ם - בעינן תרתי כדי לחייב על קשר; גם של קיימא וגם שיהיה מעשה אומן, אם יש תנאי אחד - הרי זה אסור מדרבנן ואם אין את שני התנאים הרי שמותר לקושרו לכתחילה וכן פסק שו"ע.

ולשיטת רש"י, רא"ש וסיעתם - אזלינן בתר אי הוי ש"ק או לא וכל שהוא קשר של קיימא - אע"ג דאינו מעשה אומן חייב עליו וכ"פ רמ"א ואם קושרים אותו לזמן מסויים - אסור מדרבנן לפי דדמי קצת לשל קיימא. ואם הוא קשר שעשוי להתירו בו ביום - מותר לכתחילה אע"ג שהוא מעשה אומן.

גדר הזמן שנחשב קשר ש"ק.

-  לעניין משך הזמן להחשיב קשר לקשר של קיימא - נחלקו הפוסקים כפי שנראה לקמן בס"ד:

ב"י:  "ולעניין עד אימתי יהיה עומד להתקיים ולא יתחייב חטאת נראה מדברי רש"י שכתב ופעמים שמתקיים שבת או חודש דכל שאינו עומד להתקיים יותר מחודש פטור וכל שעומד להתקיים יותר מחודש חייב".

שיטת רש"י:  - קשר שמיועד להתקיים עד שבוע - מותר לקושרו לכתחילה.

                      - קשר שמיועד להתקיים בין שבוע לחודש - פטור אבל אסור.

                      -  קשר שמיועד להתקיים מחודש והלאה - חייב חטאת.

טור: "כל קשר העומד להתקיים לעולם חייבין חטאת על קשירתו והתרתו... והעומד להתקיים שבעה ימים פטור אבל אסור... ושעומד להתירו בכל יום מותר לכתחילה".

- עומד להתירו בכל יום - מותר לכתחילה, עד שבוע ימים - פטור אבל אסור, אך לעניין חיוב חטאת לא פירש הטור ממתי מתחייב ויתכן דס"ל שחייבין עליו אם הוא מח' ימים והלאה.

וכך היא דעת מהר"י אבוהב שכתב בשם הר"ר פרץ.

משנ"ב:  לעניין יומו - שכתב טור דייק משנ"ב (סק"ו) דווקא למחרת אבל לפני כן ודאי דשרי.

שיטת ר' ירוחם:  - עד ג' ימים - לא נחשב של קיימא ומותר לכתחילה לקושרו.

                            - ד' ימים - שבוע שבועיים - פטור אבל אסור.

                            - מכאן ואילך חייב.

והנה לעניין משך הזמן שמקרי של קיימא נחלקו ט"ז ובה"ל אי תליא מלתא בדעתו של הקושר או אזלינן בתר רובא דעלמא.

ט"ז: (סק"א):  "ורש"י והרא"ש אין מחלקין בעצם הקשר אם הוא חזק מצד שהוא מעשה אומן, אלא הכל תלוי בדעת האדם הקושר לחוד. דהיינו כל זמן שאפשרי לו להיות קיים ולא יצטרך להתירו ואינו קצב זמן בדעתו מתי יתירו זהו חייב ואם קוצב בדעתו איזו זמן שבודאי יתירו אז פטור, יהיה הזמן מה שיהיה דחיוב אין כאן כיון שיש לו עכ"פ זמן ואיסור יש כאן שתוך אותו הזמן הוא מקרי של קיום אבל אם חושב בדעתו להתירו ביומו זה לא מקרי זמן כלל ומותר לכתחילה".

משמע מדבריו דתליא מלתא בדעתו של הקושר כדי לחייבו או לפוטרו.

בה"ל (ד"ה הקושר):  "אך זה אתפלא על הט"ז שכתב שלדעת הרא"ש והטור הכל תלוי בדעת האדם הקושר לחוד דאם דעתו שישאר כן לעולם הוי קש"ק ואם לזמן הוא פטור ואסור ואם דעתו להתירו ביומו מותר לכתחילה ולפ"ז אפילו בקשר הגמלין והספנין גופא... אם דעתו בעת שקשר להתירו ביומו אין עליו שם קשר כלל אפילו עשאו אושכפי בעצמו (בעל האומנות) ולפענ"ד צע"ג בזה דנראה דקשר שדרכו של העולם לעשותו בקביעות לא אזלינן בתר מחשבת הקושר לבטל שם קשר ממנו..."

ובהמשך דבריו מסיק בה"ל - שכיוון שיש פעמים שאדם חושב לקשור קשר לזמן קצר מאד ואח"כ נמלך בדעתו שישאר שם יותר זמן - לכן לא אזלינן בתר דעתו אלא לעולם אזלינן בתר דעת רובא דעלמא ואי רובא דעלמא קטרי לזמן ארוך - אסור/חייב.

קשר לצורך מצוה ובמקום צערא.

טור: "... ולצורך מצוה כגון שקושר למדוד שיעור אחד משיעורי התורה מותר לכתחילה".

משנה שבת קנז.: ".. ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדים וקושרים בשבת".

רש"י: "וקושרין - קשר שאינו של קיימא אפילו לכתחילה".

ב"י: "כלומר דלא שרינן משום דבר מצווה אלא קשר שאינו של קיימא דהוי דרבנן".

שו"ע: "ולצורך מצוה כגון שקושר למדוד אחד משיעורי התורה מותר לקשור קשר שאינו של קיימא".

משנה (סקי"ב): מיירי כשאי אפשר בעניין אחר.

רמ"א: קשר דרבנן במקום צער מותר לקשור ולהתיר לפי שהוא איסור דרבנן ובמקום צערא לא גזרו.

עניבה.

משנה שבת קיא:  "... ר"מ אומר כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו".

גמרא (שם): "בעי רב אחדבוי אחא - עניבה לר"מ מהו? טעמיה דר"מ משום דיכול להתירו באחת מידיו הוא והא נמי יכול להתירו או דלמא טעמיה דר"מ משום דלא מיהדק והא מיהדק? תיקו".

ביאור:

במשנה נקט ר"מ כלל - שכל קשר שיכול להתירו בידו האחת אין חייבים עליו.

ובגמרא מבררים מהו טעמו של ר"מ - נפ"מ לעניבה - קשר שמהודק יפה - אלא שניתן להתירו ביד אחת; אם נאמר שטעמו של ר"מ הוא משום שיכול להתירו ביד אחת - הרי גם עניבה ניתן להתיר ביד אחת וא"כ לא יתחייבו עליה או שמא טעמו של ר"מ שקשר שניתן להתירו ביד אחת אין חייבים עליו מפני שאינו מהודק יפה - הרי שלפי ר"מ יהיו חייבים על קשירת/התרת עניבה?

וכמוזכר - בעיא זו לא איפשיטא בגמרא - תיקו.

גמרא שבת קיג.: "... חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו ור' יהודה אומר כורך עליו פונדא או פסקיא ובלבד שלא יענבנו."

ובהמשך הגמרא (שם) - מסיקים שלשיטת ר' יהודה עניבה אסורה בשבת לפי שהיא גופא - קשר אבל לחכמים עניבה מותרת בשבת לפי שעניבה אינה קשר ואינה מחלפא בקשר ולכן אין חשש לקושרה בשבת.

טוש"ע: "עניבה מותר דלאו קשר הוא".

וכ"פ רמב"ם, תוס', סמ"ג ותרומה.

מרדכי: עניבה מותר ובלבד שלא יעשה קשר למטה מן העניבה כלל אלא יעשה שתי עניבות זו על זו.

אגור (מובא בד"מ סק"ג): העולם נהגו לעשות עניבה ע"ג קשר. וכ"פ רמ"א.

וכתב המשנ"ב (סקכ"ט) - מה שנוהגים התר בקשר אחד למטה היינו דווקא כשעשוי להתיר בו ביום אבל אם הוא עשוי לקיימא לזמן מסויים אסור לקשור למטה אלא עניבה בלבד או שיעשה שתי עניבות זו ע"ג זו (מרדכי).

בה"ל ד"ה "עניבה מותר"- אפילו מהדקו יפה ודעתו שיתקיים כן תמיד.

מתיר ע"מ לקשור

הקדמה

רמ"א: "וכן לעניין התרתו דינו כמו לעניין קשירתו"

כל דיני קושר - חייב, פטור ומותר לכתחילה - חלים בדיוק גם לענין התרת קשר.   דהיינו כל קשר שחייבים עליו - חייבים על התרתו, כל קשר שאסור מדרבנן לקושרו - אסור מדרבנן גם להתירו וכן כל קשר שמותר לקושרו לכתחילה בשבת - מותר אף להתירו לכתחילה.

מהמילים "מלאכת מחשבת" למדו חז"ל שצריכה להיות כוונה מסויימת בעשיית המלאכה כדי להגדירה כאב מלאכה שעליה מתחייבים מדאורייתא.  (עיין לקמן שאלה 9).   מצאנו מלאכות מסויימות שתכליתן נועדה על מנת לעשות מלאכה אחרת ז"א שאינן מלאכה בפני עצמן אלא הגדרתן כמלאכה שמתחייבים עליה היא כשמתכונים לעשותן ע"מ לעשות מלאכה אחרת כגון סותר ע"מ לבנות, קורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב וכיו"ב.

     לקמן נבאר בס"ד אם מתיר היא מלאכה בפני עצמה או שמא היא מוגדרת כמלאכה ומתחייבים עליה רק כאשר מתירים ע"מ לקשור?

גמרא שבת עד:  מבררת היכן במשכן היתה מלאכת המתיר?

ומשיבים: "וכי תימא דאי מתירמו ליה תרי קטרי בהדי הדדי שרי חד וקטר חד השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן לפני ממ"ה הקב"ה עושין?  אלא אמר רבא ואיתימא רבי עילאי שכן צדי חלזון קושרין ומתירין".

בביאור המילים "דאי מתרמו לוה תרי קטרי בהדדי הדדי"  נחלקו המפרשים, נפ"מ לשאלה אם מתיר הוי מלאכה בפני עצמה או שמא שמתיר ע"מ לקשור דווקא.

רש"י: אם נתהוו שני קשרים על שני חוטים והם בולטים והדבר לא נראה יפה ונאות לעשות כן לפני מלך וכ"ש לפני ממ"ה הקב"ה - מתיר קשר אחד ומניח את השני בלבד, וא"כ משמע מדבריו שמתיר הוי מלאכה בפני עצמה גם אם אינו מתיר שע"מ לקשור.

ר"ח:  כשחוט אחד נקרע משני מקומות (וכעת יש ג' חוטים קצרים)  וחיברם ע"י שני קשרים  (-----*------*-----) וכעת רוצה לקצר את החוט ע"י שמסיר את האמצעי ולכן דעתו להתיר את הקשרים ע"מ לחברם שוב לחוט קצר  יותר ( -----*------- )  ע"י שיחבר שתי הקצוות - וא"כ משמע מדבריו שמתיר ע"מ לקשור דווקא.

ועיין עוד תוס' עג. - ד"ה "הקושר" שהביא מחלוקת רש"י ור"ח זו ודעתו נוטה לשיטת ר"ח - שמתיר ע"מ לקשור דווקא-חייב.

וכ"פ הרא"ש (פרק כלל גדול סי' ו').

ב"י: "ונראה דלא איירו אלא לעניין חיוב חטאת אבל מדרבנן אסור להתיר אפילו שלא ע"מ לקשור."

וכ"כ בה"ל ד"ה "דינו" דמדרבנן אף להרא"ש אסור בכל גווני.

רמב"ם: (הל' שבת פ"י ה"ח) פסק כשיטת רש"י.

בה"ל (ד"ה "דינו"):  "... אלא ודאי דמלאכת מתיר הוא עניין בפני עצמו וחייב אפילו שלא ע"מ לקשור".

איסור הנאה ממעשה שבת (שי"ח, א')

משנה חולין יד.:  "השוחט בשבת וביוה"כ אעפ"י שמתחייב כרת שחיטתו כשרה".

משנה זו אינה דנה בהל' שבת או יוה"כ אלא בדין מאכלות אסורות.

גמרא (שם) קובעת שתי עובדות לגבי משנה זו:

א. אעפ"י ששחיטה זו כשירה מ"מ אסורה באכילה בו ביום; ביום הכיפורים כיוון שהוא יום תענית - ובשבת - נבאר בעז"ה לקמן מאיזה טעם אסורה השחיטה באכילה בו ביום.

ב. משנה זו ר' יהודה היא! ובהמשך מבררת הגמרא מצד איזה דין של ר' יהודה אסורה שחיטה זו באכילה בו ביום?

ומשיבים:

א. מדין מוקצה - (עיין ביצה ב./י. מח' ר"י ור"ש בדין מוקצה) - אך אוקימתא זו נדחית ומעמידים את המשנה בדין אחר של ר' יהודה.

ב. מדין בישול - ומובאת בגמרא מחלוקת משולשת בדין זה:

    גמרא חולין טו.- "... אלא אמר רב אשי: רבי יהודה דמבשל היא; דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל עולמית.  ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים". 

   (נסיונות של הגמרא להעמיד את המשנה כר' מאיר במזיד או כר' יוחנן הסנדלר - נידחים. מ"מ כיון שלפי ר' יהודה אין מציאות כזו שהתבשיל יאכל בו ביום מעמידה הגמ' את משנתנו כר' יהודה.)

טור:  הביא מחלוקת משולשת זו וחילק בין לו ובין לאחרים:

	המבשל בשבת
	בשוגג		במזיד
	לו	לאחרים	לו	לאחרים
ר' מאיר	מותר בו ביום		מותר למוצאי  שבת
ר' יהודה	מותר למוצאי  שבת		אסור עולמית	מותר למוצאי שבת
ר' יוחנן הסנדלר	אסור עולמית	מותר למוצאי שבת	אסור עולמית

לעניין הלכה:  כתב הטור שהגאונים - פסקו כר' יהודה.

                                             ר"י - פסק כר' מאיר.

ב"י:

- רי"ף, ר"ן ורמב"ם פסקו כר' יהודה.  וכן נוטים דברי רא"ש.

- תוס', סמ"ג וסה"ת פסקו כר' מאיר. (וכן פסק הגר"א - עיין משנ"ב סק"ז).

- ולעניין הלכה - כיון שרי"ף, רמב"ם ורא"ש פסקו כר' יהודה - נקטינן הכי וכ"פ בשו"ע.

משנ"ב:

סק"א:  היות וזהו קנס - דקנסוהו רבנן - לכן כל זמן שיש מחלוקת או ספק אי הוי

            מלאכה אין לאסור בדיעבד, דספיקא דרבנן לקולא.

סק"ד: יש אמנם איסור להנות מהמלאכה עצמה אך מ"מ יכול להנות מדמי המלאכה; כגון שמכרו אותה וכיו"ב.

בכדי שיעשו.

הגדרה: היות ומדובר בקנס - שקנסוהו חכמים ישנם מקרים שלא התירו את ההנאה ממעשה שבת במוצאי שבת מיד אלא חייבוהו להמתין שיעור "בכדי שיעשו" - דהיינו להמתין מצאת השבת אותו פרק הזמן שדרוש לבצע מלאכה זו.

רש"י (חולין טו.) - כתב שמה שהתירו להנות מהמלאכה למוצאי שבת ה"מ ב"כדי שיעשו" ולא מיד עם צאת השבת.

טור: "... ואין צריך להמתין בכדי שיעשו".

ב"י:

- טור, רא"ש, ר"ן ורמב"ם פסקו דלא בעינן בכדי שיעשו אלא במלאכה שנעשית ע"י א"י אבל אם היא מלאכה שנעשתה ע"י יהודי מותר למוצאי שבת מיד.

והטעם: ע"י א"י הוי איסורא דרבנן וקיל בעיניו לומר לו שיעשה בשבילו לשבת הבאה לכן החמירו בה וגזרו שאינו יכול להנות ממנה מיד אלא יש לו להמתין שיעור בכדי שיעשו.  אכל ע"י ישראל איסור תורה הוא ולא חיישינן שמא יאמר לו שיעשה עבורו המלאכה.  ועוד - שאין אדם חוטא ולא לו.

- רש"י, בה"ג ורמב"ן - פסקו דבכל עניין בעינן שימתין "בכדי שיעשו" ואפילו אם נעשתה המלאכה ע"י ישראל.

- רשב"א: אם ישראל עשה את המלאכה בהיתר כגון שבישל עבור חולה וכיו"ב לכו"ע שרי מיד ולא בעינן להמתין שיעור בכדי שיעשו.

מעשה שבת במלאכה דרבנן

בה"ל (ד"ה "המבשל בשבת")

- גר"א - כיוון שכל עניין איסור הנאה ממעשה שבת הוא קנס דרבנן אין לגזור אם עשה מלאכה דרבנן בשוגג ויש להקל להנות מכה"ג בו ביום.

פמ"ג - בין אם עשה מלאכה דאוריתא ובין אם עשה מלאכה דרבנן חד דינא אית להו דבמזיד - אסור, ובשוגג - שרי למוצאי שבת.

בה"ל - במזיד - אפילו אם היא מלאכה דרבנן - אין שום פוסק שיתיר בו ביום.

מעשה בגוף הדבר

חיי אדם (מובא בבה"ל ד"ה "אחת משאר מלאכות")  - איסור הנאה ממעשה שבת שייך רק במלאכה שנעשתה בגוף הדבר דהיינו שנשתנה החפץ מכמות שהיה, כגון בישול וכיו"ב. אבל אם לא נעשתה המלאכה בגוף הדבר ולא שינתה אותו - כגון הוצאה מרל"ר - יש לחלק - שבמזיד מותר למוצ"ש, ובשוגג מותר בהנאה בו ביום.

מ"מ - כתב החיי אדם שיש להחמיר בכל איסורי תורה.

מלאכה שלא ניכר הקנס

בה"ל: (בא"ד)  כתב שלדעת שו"ע מה שאסור להנות מאותה מלאכה רק למוצאי שבת ה"מ היכא שמנכר הקנס - דהיינו שאפשר להנות ממלאכה זו בשבת.  אבל אם ממילא אי אפשר להנות ממנה וא"כ לא ניכר הקנס כגון נוטע וזורע וכיו"ב גם במזיד וגם בשוגג יש לעקור את הנטיעה/זריעה.

לעניין הלכה:

אם קשר קשר שאינו ש"ק הרי שלכו"ע הוא קשר דרבנן וא"כ לפי שיטת הגר"א באיסור הנאה ממעשה שבת כיון שהוא מעשה דרבנן אם נעשה בשוגג יש להקל בו. אך לשיטת פמ"ג כיון דחד דינא אית להו בין במעשה דרבנן בין במעשה דאורייתא אין להנות ממנו בשבת עצמה.

ולעניין אם קשר קשר שישאר שם חצי שנה אם יועיל להתיר במוצאי שבת כדי לבטל האיסור למפרע הרי שתלוי הדבר במחלוקת ט"ז ובה"ל אי אזלינן בתר דעתו או בתר דעת רובא דעלמא, ולמ"ד דאזלינן בתר דעתו אם נתכוין לקשור קשר לחצי שנה הרי שהוא קשר ש"ק לכו"ע רק שלשיטת רי"ף וסיעתו הוא דרבנן ולשיטת רש"י וסיעתו הוא דאורייתא וא"כ עפ"י מ"ש לגבי איסור הנאה ממעשה שבת במלאכה שלא ניכר הקנס הרי שצריך לבטל הקשר כדי לעקור המלאכה.   

מילה בשבת

משנה שבת קל.: "רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מער"ש מביאו בשבת מגולה ובסכנה מכסהו עפ"י עדים.

ועוד אמר ר"א כורתין עצים לעשות פחמים לעשות ברזל.

כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מער"ש אינה דוחה את השבת, שא"א לעשותה מער"ש דוחה את השבת".

טור: "ודווקא מילה עצמה דוחה שבת משום שאי אפשר לעשותה מער"ש אבל מכשיריה שאפשר לעשותן מער"ש אין דוחין שבת".

ב"י: נפסקה הלכה כר"ע שכל מלאכה שאפשר לעשות בער"ש דוחה את השבת ומלאכה שא"א לעשותה קודם אינה דוחה השבת. (עיין שבת קלג. "אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"ע").

וכן פסק שו"ע של"א סעיף ו'.

משנה שבת קלג.: "עושין כל צורכי מילה בשבת מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה איספלנית וכמון אם לא שחק מער"ש לועס בשיניו ונותן..."

תוד"ה "לועס" (שם ע"ב): "אע"ג דאחר מילה חולה שיש בו סכנה הוא מ"מ כמה שאפשר לשנויי משנינן".

ר"ן (דף נג. מדפי רי"ף ד"ה "והיכא") - "והיכא דאישתפוך חמימי א"נ אבדור סמני לאחר מילה פשיטא דמחמין ושוחקין מפני הסכנה ומיהו כל היכא דאפשר לשינוי משנינן וכדתנן במתני' לא שחק כמון מער"ש לועס בשיניו ונותן..."

לפי הר"ן והתוס' יוצא א"כ שאף לאחר המילה גם כשהוא נחשב לחושיב"ס הרי שכל שאפשר לשנות משנים.

אבל הב"ח כתב הא דמצריך לעשות בשינוי ה"מ קודם המילה אבל לאחר המילה מותר בלא שינוי.

שו"ע: "לא היה לו כמון שחוק מער"ש לא ישחקנו אלא לועס בשיניו".

ובמשנ"ב (סקכ"ג - כד') - כתב שמיירי קודם המילה והטעם הוא לפי שאין מכשירי מילה דוחים השבת ולכן אם אי אפשר לו ללועסו בשיניו תדחה המילה לט' ולאו דווקא שחיקה אלא ה"ה לכל מלאכה.

   וכן אסור לו לומר שאמול ואח"כ יכנס התינוק לפיקו"נ וכיוון שפקו"נ דוחה שבת רק אם נקלע אליו וזה שהוא יודע שהוא יצטרך הכמון - אינו רשאי למול כשאין לו אלא מוטב שתדחה המילה לט' ולא יביא עצמו לידי חילול שבת לפי שהיה אפשר להכין מאתמול.

   ואם הוא לאחר המילה - ונודע לו שאין לו כמון מותר לעשות אפילו דאורייתא ומ"מ היכא דאפשר לשנוי משנינן אם אפשר בלא שיגיע מזה שום נזק לנימול.

   ובשעה"צ (סקי"ח): כתב בשם א"ר שכתב כדברי ב"ח - שלאחר מילה אין לשנות כלל אע"ג שהר"ן כתב שדברי המשנה מיירי לאחר מילה ואפ"ה צריך לשנות ובודאי אין להקל בהא. מ"מ ביו"ד רס"ו כתב הגר"א כדברי הב"ח שאם הוא לאחר המילה אינו משנה כלל.

ולכן כתב בשעה"צ שצ"ע למעשה.

לעניין הלכה: אם נתפזר הכמון:

לפני מילה: לועסו בשיניו ונותן (שו"ע).

אחר המילה:

ר"ן ותוס': שוחקו מפני הסכנה מיהו היכא דאפשר לשינויי משנינן.

ב"ח: אחר המילה שרי לשוחקו בלא שינוי.

שעה"צ (סקי"ח): נשאר בצ"ע למעשה. 

ראה עוד בהרחבה בעניין זה בפוסט הלכות מילה.