הלכות שבת חלק ב'

שותפות עסק עם גוי בחו"ל (רמג, רמו)

הקדמה (מתוך משנ"ב לסימן רמג')

 ישנם ג' סוגי מסחר בין יהודי לא"י ויש הבדל בהם בין שדה לבית מרחץ:

א.אריסות - היהודי משכיר את השדה או בית המרחץ לא"י שיעשה בהם מלאכה והם חולקים בפירות.

ב.שכירות - היהודי משכיר את השדה לא"י והאחרון נוטל את כל הרווחים ונותן ליהודי עבור השדה/המרחץ דמים קצובים לכל השנה.

הדין בשני המקרים הנ"ל הוא שבשדה מותר לעשות כן גם אם נכללת בימי האריסות/שכירות שבת שבה עושה הא"י מלאכה. והטעם הוא כיון דאדעתא דנפשיה קעביד אבל במרחץ גזרו חכמים ואסרו שכירות או אריסות מפני שהמרחץ נקראת על שמו של היהודי ויחשדו שהא"י עושה מלאכה בשבת בשליחות היהודי. דהיינו מרחץ אסורה מדרבנן משום מראית העין.

ג.קבלנות - כל הרווחים עוברים לישראל רק שהוא נותן לא"י שכר קצוב לכל השנה עבור פעולתו וכיון שהא"י נעשה בכך שלוחו של היהודי, שהרי אם לא יעשה יום אחד מלאכתו יפסיד אותו היום היהודי, לכן בודאי שבמרחץ שהיא נקראת על שמו אסור מדינא ובשדה אסור משום מראית העין.

עוד יש לציין שכל הדינים הנ"ל מיירי שמשכירו דרך הבלעה עם ימות החול. שאם משכיר לו לשבת בלבד אסור אפילו בשדה.

ונבאר עתה בס"ד פרטי הדינים העולים מסימן זה ואת הדין מה יעשה יהודי בעל בית מלאכה בחו"ל לכשיהיה אפשר לגוי לנהל בשבת את בית מלאכתו.

גמרא ע"ז כא: - "תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר לא ישכור אדם מרחצו לעכו"ם מפני שנקרא על שמו ועכו"ם זה עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים... אבל שדהו לעכו"ם מאי? שרי. מ"ט? אריסא אריסותיה קעביד. מרחץ נמי אמרי אריסא אריסותיה קעביד? אריסא דמרחץ לא עבדי אינשי".

ביאור: אסור להשכיר בית מרחץ לא"י מפני שהבית מרחץ נקראת על שמו של היהודי והא"י עושה בה מלאכה בשבתות ובימים טובים ויחשדו האנשים שהא"י שעובד בבית מרחצו של היהודי עובד בשליחותו בשבתות ובימים טובים. אבל שדהו מותר לו להשכיר להא"י לפי שדרך בני האדם להשכיר שדות ומה שעובד בה הא"י על דעת עצמו הוא עובד וכולם יודעים שהיהודי השכיר לו את השדה כדי שיעשה בה מלאכתו ולעצמו ולא בשליחות היהודי ולכן אם הוא עובד בה בשבת לא חוששין למראית העין שמא הוא עובד בשדה בשליחות היהודי. אבל במרחץ א"א לעשות כן לפי שבד"כ אין אריסות/שכירות למרחץ ואנשים יחשדו שהא"י שעובד במרחץ בשבת עובד בה בשליחות היהודי.

(רש"י במקום מציין שמיירי שהשכיר היהודי את שדהו לא"י במקום שאין חשש לחניית קרקע, איסור לא תחנם, כגון בחו"ל).

תוס', רי"ף, רא"ש, רמב"ם, סמ"ג, סמ"ק וסה"ת פסקו כדברי רשב"ג. וכ"פ טור וז"ל: "גרסינן בפ"ק דע"ז תניא רשב"ג אומר לא ישכיר אדם מרחצו לגוי מפני שנקראת על שמו וגוי זה עושה בה מלאכה בשבת אבל שדה מותר שכן דרך לקבל שדה באריסות ואעפ"י שיודעים שהיא של ישראל אומרים הגוי לקחה באריסות ולעצמו הוא עובד משא"כ במרחץ שאין דרך להחכירו."

וכתב הר"ן (ע"ז דף ו:מדפי רי"ף): כיון שיש לגוי חלק בפירות השדה אעפ"י שהישראל נהנה ממלאכת שבת מותר כיון דכולא מלאכה רמיא עליה דגוי וכי קעביד גוי אדעתא דנפשיה קעביד והנאת ישראל ממילא קאתיא הלכך שרי. וכ"ש דשרי להשכיר שדהו לא"י - שבשכירות הא"י אינו נהנה כלל מפירות השדה אלא שהוא מקבל שכר קבוע וקצוב על השכירות.

-מובא בטור ובב"י דעת רמב"ן לגבי תנור וריחיים אם דינם כמרחץ או כשדה. וכתב הב"י בשם הרא"ש, מ"מ ורמב"ם שיש כלל בכל הדינים הללו דהיינו אם הוא דבר שכולם יודעים ששם ישראל עליו ואין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו או ליתנו באריסות אסור להשכירו לגוי ולאו דווקא מרחץ שהזכירו חז"ל ועוד שאפילו מרחץ שהוא בידי הגוי ויודעים ומכירים בו ששכרו מישראל - שרי. (כן איתא בד"מ סק"א בשם מרדכי). וכן מובא בב"י בשם מהר"י אבוהב שאם יש לישראל בית ובתוכה מרחץ ומתרחצים במרחץ זה רק שכני אותו הבית מותר להשכירו להא"י משום שמאחר ואין רוחצים בו רק אותם שכנים כבר ידוע להם שהשכירו לגוי.

משנה שבת יז: - פליגי ב"ה וב"ש אם אדם מצווה על שביתת כליו.

גמרא שם יט. - "ת"ר לא ישכיר אדם כליו לנכרי בער"ש, ברביעי ובחמישי מותר."

הרא"ש כתב שברייתא זו מיירי לפי שיטת ב"ש שאדם מצווה על שביתת כליו ולכן אסור לאדם להשכיר כליו לנכרי בער"ש שמא יעשה בהם מלאכה בשבת. אבל לדידן דקי"ל כב"ה שאין אדם מצווה על שביתת כליו שרי.

וכן פסק הרמב"ם שמותר להשכיר כליו לנכרי ואעפ"י שהוא עושה בהם מלאכה בשבת - מפני שאין אנו מצווים על שביתת כלים.

אבל דעת תוס', סמ"ק וסה"ת: דלכו"ע מיירי ברייתא זו והטעם שאסור מער"ש היא לא משום שביתת כלים אלא לפי שנראה כנוטל שכר שבת ולכן אם השכיר מיום ד' או ה' בהבלעה שרי.

ר' יונה: אסור להשכיר לגוי כלים שעושים בהם מלאכה כגון מחרישה וכיו"ב לפי שאם יעשה בהם הא"י מלאכה בשבת יראה שעושה המלאכה בשליחותו של הישראל אבל אם השכיר לו בד' או בה' שרי אפילו כלים שעושים בהם מלאכה לפי שאינו נראה כולי האי שלוחו של היהודי.

שו"ע : "מותר להשאיל ולהשכיר כליו לא"י ואעפ"י שהוא עושה בהם מלאכה בשבת מפני שאין אנו מצווים על שביתת כלים. וי"א שכלים שעושה בהם מלאכה כגון מחרשה וכיו"ב אסור להשכיר לא"י בער"ש וביום החמישי מותר להשכיר לו ובלבד שלא יטול שכר שבת אלא בהבלעה כגון שישכיר לו לחודש או לשבוע. ולהשאיל מותר אפילו בער"ש." (רמו', א')

רמ"א:"וכן עיקר כסברא אחרונה."

לעניין  הלכה:

יהודי בעל בית  מלאכה בחו"ל:

אם מדובר באריסות או שכירות והוא עסק שלא יקרא על שמו או שרגילים  להשכיר עסק כזה - מותר גם  אם נכללת בימי  האריסות ושכירות שבת דאדעתא דנפשיה קעביד אבל  אם הוא עסק שנקרא רק על  שמו ושאין דרך להשכיר עסק כזה אסרו חכמים  שמא יחשדוהו שהוא עושה  מלאכה בשליחות היהודי.

ואם  מדובר בקבלנות  אסור שהרי  אם יחסיר יום  אחד - יפסיד היהודי אותו היום ולכן  אם היא נקראת על  שמו - אסור מדינא ואם אינה נקראת  על  שמו אסור מדרבנן לפי שע"י כך נעשה  האינו יהודי שליח  של  היהודי.

ואם  הוא  מקום שנמצאים  שם רק אנשים  מסוימים והם נהנים  מעסק זה ויודעים שבדר"כ היהודי משכיר  לאינו יהודי בשבת - מותר, לפי שיודעים שהשכיר לו דרך הבלעה (מהר"י אבוהב).

ואם  משכיר לו  כלי עבודה שיכול  להיות שיעבוד איתם בשבת  אסור  להשכיר בערב שבת  אלא  משכיר לו מיום ד' או ה'  לפי שכך אינו נראה  שלוחו  של  היהודי  (ר' יונה)

ולעניין  הלכה   למעשה ראיתי בספר ילקוט יוסף שכתב: "ולעניין  הלכה יש לעשות שאלת חכם בכל מקרה  כדי  לא  לתת תורת כל  אחד בידו בדברים  חמורים כאלה". (ילקוט יוסף  חלק ד' כרך א'  עמ' יט).

ולכן נלע"ד כיוון שהוא דבר חמור יש לדון בכל מקרה לגופו ולראות  אם כרוך הדבר בעוד דברים וסעיפים אחרים כגון הפסד מרובה וכיו"ב ולפסוק הלכה עפ"י העקרונות  שלמדנו  לעיל.

דין אמירה לאינו יהודי (שז, ה)

טעם איסור אמירה לא"י:

במשנה שבת קנג. אמרינן מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי ובגמרא התם אקשינן מ"ט שרי ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי וכתב רש"י "והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת".

וכ"כ רש"י בשבת קכא. עפ"י גמרא שם שלא אומרים לנכרי כבה או אל תכבה לפי שעשהו שלוחו ממש אלא אמרינן ליה כל המכבה אינו מפסיד.

יוצא א"כ שלפי רש"י הטעם לאסור אמירה לא"י בשבת הוא משום שעשאו שליח.

רמב"ם (פ"ו מהל' שבת הלכה א'): "אסור לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת אעפ"י שאינו מצווה על השבת ואעפ"י שאמר לו מקודם ואעפ"י שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת. ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהם ויבואו לעשות בעצמן".

א"כ לפי רמב"ם טעם איסור אמירה לא"י - כדי שלא יבוא הוא לעשות בעצמו.

גמרא גיטין ח: "... אמר רב ששת לומר שכותבים עליו אונו ואפילו בשבת. בשבת ס"ד כדאמר רבא אומר לעובד כוכבים ועושה ה"נ אומר לעובד כוכבים ועושה ואע"ג דאמירה לעובד כוכבים שבות, משום ישוב א"י לא גזור רבנן."

גמרא עירובין סז:/סח.: משמע מדברי הגמרא שלצורך מילה הותר לומר לא"י לעשות איסור דרבנן בלבד ולא דאורייתא.

תוד"ה "אע"ג" גיטין ח: "אע"ג דאמירה לא"י שבות - משום ישוב א"י לא גזור רבנן אבל משום מצווה אחרת לא היינו מתירין אמירה לא"י במלאכה דאורייתא כדמוכח בפרק הדר (עירובין סח.) ההוא ינוקא וכו'".

רמב"ם (פ"ו ה"ט - י') כתב שאמירה לגוי מותרת בשבות דרבנן בדבר שיש בו צורך מצוה וכל דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת וכן אם הוא לצורך קצת חולי או שיש צורך גדול בדבר.

בעל העיטור (ח"ב הל' מילה מט ע"א) כתב שמותר לומר לגוי להדליק לו הנר לסעודת שבת. ולמד זאת - ממילה - שלצורך מצווה מותר לומר לגוי לעשות לו כל מלאכה ואפילו דאורייתא. 

רמב"ם: בכל המצוות מותר לומר לא"י שיעשה בעבורו שבות בלבד דאפילו לצורך מילה לא הותרה אמירה לא"י בדבר שהוא אסור מהתורה.

וכן פסק שו"ע.

שו"ע (סימן שו' סעיף יא'): "מותר לקנות בית בא"י מן הא"י בשבת וחותם ומעלה בערכאות".

רמ"א: "שלהם, בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ומשום ישוב א"י לא גזרו". יוצא א"כ שלפי דברי הרמ"א אין שום מצווה שבגינה הותר איסור דאוריתא ע"י אינו יהודי והא דגיטין - מיירי שכתיבה של אינו יהודי חשובה דרבנן. (בה"ל שם ד"ה "בכתב שלהם" חלק על הרמ"א והרבה להוכיח שכל כתב אסור מן התורה ודעת האו"ז (שרמ"א פסק כמותו) דעת יחיד היא).

רשב"א (בתשובה ס"א סי' רצז'): כתב שאין לדמות את השבותין כלל ואין לדמות שבות לשבות (אמירה לא"י לעשות איסור דרבנן) ואין לנו בהם אלא מה שהתירו בפירוש ותו לא!  שלפעמים אוסרים את המותר ומתירים את האסור ולעיתים נוגעים אף באיסור כרת.

וכ"כ הרמב"ן ולכן הוא מתיר שבות ע"י א"י רק במילה שדוחה את השבת ולא בשאר מצוות, ובמצוות ישוב ארץ ישראל התירו אפילו איסור תורה ע"י אינו יהודי.  ולכן יש לאסור אמירה לנכרי גם במצטער וגם במקום הפסד.

משנ"ב (רע"ו סקכ"ד): לצורך מצווה של רבים יש להקל כבעל העיטור.  וכגון שנפסק העירוב או כיו"ב.

שו"ע (רסא', א'): "מותר לומר לא"י בין השמשות להדליק נר לצורך שבת וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצווה או שהוא טרוד ונחפז עליה."

לענין הלכה:

טעם איסור אמירה לא"י הוא משום שעושהו שליח (רש"י) או משום שגזרו רבנן בכך כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניו ויבוא לעשות המלאכה בעצמו (רמב"ם).

ונחלקו הפוסקים אם לצורך כל המצוות מותר לומר לו לעשות כל מלאכה (דאורייתא או דרבנן): ופסק שו"ע כדברי רמב"ם שלצורך כל המצוות הותר לו לומר לא"י לעשות לו שבות בלבד.

עוד ראינו במשנ"ב שאם הוא צורך מצווה של רבים מותר לומר לו אפילו דאורייתא כגון שנפסק העירוב.

עוד פסק שו"ע שבבין השמשות מותר לומר לו לעשות כל מלאכה לצורך מצווה או שטרוד ונחפז עליה ואפילו היא דאורייתא.

דין אמירה לקטן (שמג)

גמרא יבמות קיג:/קיד. - "רב יצחק בר בירנא איתכיסי ליה מפתחי דבי מדרשא ברה"ר בשבתא אתא לקמיה דר' פדת אמר ליה זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להוא אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווים להפרישו.  לימא מסייע ליה לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם אלא מניחו תולש מניחו זורק אמר אביי תולש בעציץ שאינו נקוב זורק בכרמלית דרבנן".

ביאור: מפתחות בית המדרש אבדו וצוה רבי פדת שיוליכו ילדים וילדות שיטיילו שם וימצאום ויכניסום לפי שהוא  רה"ר וגדול לא יכול לטלטל המפתחות שם.

ומסקנת הגמרא - שאם קטן אוכל נבלות - אין בי"ד מצווים להפרישו אלא מניחים אותו לעבור איסורים ובלבד שלא יאמרו לו לעשות לכתחילה.

וציין אביי שמיירי דווקא באיסורי דרבנן כגון התולש מעציץ נקוב או זורק בכרמלית דרבנן.

משנה שבת קכא.: "נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהם אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן".

ביאור: כשנכרי מכבה דליקה אין מוחין בידו אבל אם קטן כיבה הדליקה מוחין בידו.

ובגמרא התם אסיקנא - שקטן אוכל נבלות ב"ד מצווים להפרישו?! וא"כ הוי סתירה לגמרא ביבמות שקטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווים להפרישו?  ותרץ ר' יוחנן בקטן העושה לדעת אביו - דהיינו שהקטן יודע להבחין שהדבר טוב ונוח לאביו ועושה בשבילו.  משא"כ בגמרא יבמות שם לא הודיעו בבירור שאבדו המפתחות והוא רוצה שהקטנים יאספו אותם ולא הכירו הקטנים בדעתו שנוח לו.

רמב"ם (פכ"ד מהל' שבת היא'): כתב שקטן העובר על שבות דרבנן אין ב"ד מצווים להפרישו.

והקשה עליו הטור מדוע ציין רק שבות דרבנן הרי מדברי הגמרא ביבמות משמע שאפילו הוא איסור תורה וכ"פ ספר המצוות וסה"ת.   וכ"פ שו"ע.

תוס' (קכא. ד"ה ש"מ): הא דאמרינן קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווים להפרישו מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך אבל אם הגיע לחינוך כיוון שחייב לחנכו כ"ש שצריך להפרישו שלא יעשה עבירה. וכ"פ רמ"א.

ר"ן: אם הוא קטן, אעפ"י שהגיע לחינוך וצריך לעשות מלאכה שהיא לצורכו עושים דרבנן אפילו בידיים דהיינו שמאכילים אותו איסור דרבנן בידיים.  וכ"כ הרשב"א להלכה אבל לא למעשה.

רמב"ם (הלכות מאכ"א פי"ז הכ"ז) אסור להאכילו בידיים אפילו איסור דרבנן ואסור להרגילו בחילול שבת ומועד אפילו הוא איסור דרבנן.  וכן פסק השו"ע.

שו"ע: "קטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווים להפרישו אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (רמ"א - מאיסור דאורייתא) ולהאכילו בידיים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות".

רמ"א: "ויש אומרים דכל זה בקטן שלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו".

משנ"ב:

סק"א: ב"ד לא מצווים להפריש קטן שעובר איסורי תורה אם עושה לדעת עצמו אבל אם עושה לדעת גדול צריך למחות בידו.

סק"ג:  לאו דווקא מאיסורי דאורייתא אביו מצווה להפרישו אלא אפילו מאיסורי דרבנן מצווה להפרישו אלא שהנפ"מ היא שאם באיסור דרבנן לא הפרישו האב אין בי"ד מצווה למחות בידי האב.  אבל אם לא הפרישו מאיסורי דאורייתא בי"ד מצווים למחות בידי האב להפרישו.

"בה"ל" ד"ה "מדברי סופרים" - עפ"י מ"ש ר"ן ורשב"א שמותר לעשות דרבנן בידים ע"י קטן, כתב רעק"א אם אפשר לסמוך על זה לטלטל הספרים לבית הכנסת במקום שאין ערוב ע"י תינוק שאומר לו כן וכתב שאין לסמוך על זה לפי שמה שהתירו ר"ן ורשב"א ה"מ לצורך הקטן ולא לצורך הגדול ואדרבא יש למחות בידו אם עושה כן לצורך הגדול ולכן עשה תקנה ויתן לקטן חומש או סידור בשביל עצמו שישא אותו לבית הכנסת לצורך עצמו להתפלל ולשמוע קריאת התורה וממילא יצטרף גם הגדול עימו להתפלל יחד.

לענין הלכה:

אסור לומר לקטן לעשות עבירה ואם עושה בעצמו יש לחלק - אם יודע ומבין הקטן שהדבר נוח לאביו שעושהו - אסור לו לעשות ויש למחות בידו, אבל אם אינו מכיר שנוח הדבר שהוא עושה - אין למחות בידו. ואין בי"ד מצווים להפרישו אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו (שו"ע) ויש אומרים שאם לא הגיע לחינוך אין בי"ד מצווים להפרישו, אבל אם הגיע לחינוך בי"ד מצווים להפרישו (רמ"א) מיהו  להאכילו בידיים אסור אפילו דברים שהם מדרבנן.

אביו מצווה להפרישו הן מדברים דאורייתא והן מדברי סופרים והנפ"מ אם עושה דברים דאורייתא או דרבנן היא: שאם הקטן עושה דברים דרבנן ואביו לא מוחה בידו אין בי"ד מצווים לגעור באביו, אך אם עושה דברים דאורייתא ואביו אינו מוחה בידו - בי"ד מצווים לגעור באביו שיפרישנו.

והנה לעניין אם מותר לומר לקטן להביא סידור לבית הכנסת - אין לסמוך על דברי ר"ן ורשב"א שהתירו לעשות בידיים דהתם מיירי שעושה לצורך עצמו, אבל אם הוא לצורך הגדול בודאי שאסור אלא יעשה תקנה שיתן לקטן חומש או סידור בשביל עצמו שישא אותו לבית הכנסת לצורך עצמו והגדול יצטרף עימו ממילא ביחד (רעק"א).

בדין נער בר מצוה אם יכול להוציא אחרים בקידוש (רעא)

טור חו"מ ריש סימן לה' - בהל' עדות כתב: "קטן פסול להעיד אפילו הוא פיקח וחכם עד שיביא שתי שערות אחר שיהיה בן יג' שנה ויום אחד ואפילו הגיע לכלל שנים אין מקבלים את עדותו עד שיבדקוהו שהביא שתי שערות".

    וכתב הב"י עפ"י גמרא ב"ב קנה: משום דכתיב "ועמדו שני האנשים" (דברים יט) וליכא - עד שיביא שתי שערות אחר שיהיה בן יג' ודייק הב"י וכתב שאם הביא שתי שערות קודם יג' וגדל ולא נשרו לא היו סימנים דבעינן שיביא הסימנים לאחר שגדל.   ובהמשך שם כתב הב"י עפ"י גמרא (נדה מו.) שאעפ"י שהוא בן יג' ויום אחד ולא הביא שתי שערות אכתי קטן הוא.

    דהיינו בעינן תרתי כדי להחשיבו גדול - גם שיהיה בן יג' ויום א' וגם שיביא סימנים - שתי שערות.   ויש לציין דבעינן שיביא ב' שערות הללו לאחר שגדל ולא מהני אם היו לו שתי שערות מקודם שגדל וכשגדל לא נשרו.

רא"ש (בתשובה כלל לג' סימן ה'): כתב שאם שהו לבדקו זמן רב לאחר שהיה לו יג' שנים ויום אחד ובדקוהו ומצאו לו שתי שערות הרי הוא בחזקת גדול משעה שהיה לו יג' שנה דאיכא חזקה דרבא (    ) דמשהגיע לכלל שנים מסתמא היו לו שתי שערות.

תוס' (יבמות פ: ד"ה "דהביא"): כתבו שאם נתמלא זקנו חשוב גדול.

ובטור או"ח סימן רע"א כתב: "ואחד אנשים ונשים חייבים בקידוש היום".

וכתב ב"י שאע"ג שהוא מצוות עשה שהזמן גרמא כיון דאיתקש זכור לשמור והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה.  (עוד כתב הב"י בשם כל בו שנשים אפילו מוציאות את האנשים הואיל וחייבות בקידוש מן התורה ולא דמי למגילה דהתם יש דעות שנשים חייבות לשמוע מגילה ולא לקרוא מגילה (ט"ז סק"ב) וכן כשהיא קוראת מגילה לרבים זילא בהו מילתא שתוציאם (תוס' סוכה לח ובמג"א סק"ז) וכתב הב"ח שיש להחמיר בקידוש כבמגילה שאין הנשים מוציאות האנשים בקידוש והט"ז (סק"ב) חלק עליו וס"ל דשפיר מוציאות את האנשים בקידוש ואכמ"ל בזה).

מג"א (סק"ב): "ופשוט דקטן אינו מוציא האשה ועוד נראה לי דאפילו בן יג' שנה חישינן שמא לא הביא ב' שערות לא סמכינן אחזקה שהביא ב' שערות עד שיתמלא זקנו".

מחצית השקל: "דבמילי דאוריתא וכו' - ר"ל אע"ג דלעיל סימן נה' כתב הרמ"א לענין תפילה סמכינן על החזקה ואי הוא בן יג' אמרינן חזקה שהביא ב' שערות ומוציא אחרים בתפילה היינו דווקא בתפילה שהוא דרבנן אבל הכא בקידוש שהוא דאוריתא לא".

דגול מרבבה: כתב שקטן לא מוציא אשה - היינו כשהיא לא התפללה ערבית אבל אם כבר התפללה ערבית כבר יצאה י"ח קידוש וסמכינן אחזקה שסתמא הביא ב' שערות.

"ולפי זה אפילו קטן פחות מיג' מוציא האשה אם התפללה ערבית דאתי דרבנן ומפיק דרבנן... ואין חילוק בזה בין אשה לאיש וגם איש אם התפלל ערבית יכול הקטן להוציאו".   והסתפק שם הדגמ"ר אפילו באיש גדול שאם התפלל ערבית אם יכול להוציא האשה ידי חובה שלא התפללה שהרי לאחר שהתפלל ערבית שוב אינו חייב בקידוש אלא מדרבנן ונשאר בצ"ע.

לעניין הלכה :

נער בר מצווה אינו יכול להוציא אחרים ידי חובת קידוש שאפילו אם הוא בן יג' ויום א' לא סמכינן אחזקה דרבא דסתמא הביא ב' שערות דההיא חזקה סמכינן עליה רק לעניין תפילה דהיא דרבנן אבל לא לגבי קידוש שהוא דאורייתא (מג"א ומחצה"ש).

אם שתיה של הרבה מצטרפת לכשיעור ואם צריך לשתות תוך כדי אכילת פרס (רעא)

אכילת פרס (ס' רעא)

א. שצריך לשתות כמלוא לוגמיו.

גמרא פסחים קז.: "ת"ר אין מקדשין על השכר משום ר' אלעזר בר רבי שמעון אמרו מקדשין מטעימת  יין כל שהוא (אותה טעימה המברך צריך שיטעום... די בכל שהוא"-רשב"ם (שם)) אמר רב הונא אמר רב וכן תני רב גידל דמן נרש המקדש וטעם מלא לוגמא ואם לאו לא יצא"

לעניין מהו שיעור מלא לוגמיו, מפורש בגמרא יומא פ. "השותה מלא לוגמיו: אמר רב יהודה אמר שמואל לא מלא לוגמיו ממש אלא כל שאילו יסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו. והא אנן תנן מלא לוגמיו?  אימא כמלא לוגמיו".

וכן איתא בעירובין דף עט: המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא. וכתבו התוס' בשם ר"ת (תוד"ה ד"ה הכי יומא דף פ.): דהתם נמי מיירי כמלא לוגמיו.

תוד"ה "אם" פסחים קל. - צריך לשתות כמלוא לוגמיו והוי פחות מרביעית ואם הוא מלא לוגמיו הוא יותר מרביעית מ"מ צריך שיהא רוב רביעית.  ומלא לוגמיו מודדים לפי אדם בינוני.

     יוצא א"כ מכל האמור לעיל כי המקדש צריך שישתה כמלא לוגמיו והוא שיעור רוב רביעית (רביעית=86.4 סמ"ק לר"ח נאה או 149.3 לחזו"א) וכ"כ רא"ש ור"ן שלא מלוא לוגמיו ממש אלא כמלוא לוגמיו וכמו שמפורש בגמרא יומא פ.- שאם יסלקנו לצד אחד יראה כמלוא לוגמיו והוא פחות מרביעית. וכ"פ שו"ע.

רא"ש  כתב בשם רב עמרם ורב צמח גאון שכתבו שאם קידש ולא טעם רביעית לא יצא - דהינו שברוב רביעית לא יצא. וכ"כ הגאונים שאם אחד טעם כמלוא לוגמיו לא יצא אא"כ טעם המקדש ומה שאמרו בעירובין דסגי שתית אחר - מיירי בשאר דברים אבל לא בקידוש. דבקידוש לא יצא אא"כ טעם המקדש קצת והאחר שתה מלוא לוגמיו. והרא"ש כתב שגם בקידוש יוצאים בטעימה של אחר. 

שו"ע: "צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה מלא  לוגמיו והוא רובו של רביעית".

משנ"ב: סקס"ח - רובו של רביעית באדם בינוני

              סקס"ד - ואם לא שתה רוב רביעית - לא יצא.

ב. אם לא טעם המקדש וטעם אחד המסובים

בגמרא עירובין דף מ: - דנים בשאלה אם אומר זמן (דהיינו שהחיינו) בר"ה ויוה"כ.  ומ"מ בעינן כוס של קידוש ומקשים "התינח עצרת ור"ה - יוה"כ היכי עביד אי מברך עליה ושתי ליה כיון דאמר זמן קבלוה עליה ואסר ליה?.... לבריך עליה ולינחיה.  המברך צריך שיטעום?  ליתביה לינוקא".

   א"כ הקשו כיצד יברך על הכוס ביוה"כ הרי אינו יכול לשתותו ומשיבים בראשונה - יברך ויניחו ושוב מקשים והרי המברך צריך שיטעום - ומשיבים - "ליתביה לינוקא".

רש"י: "ליתביה לינוקא - לשתותו לאחר שיברך עליו דהאי שיטעום דקאמר לאו דווקא קאמר המברך דהוא הדין כי שתי אחרינא דטעמא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו  לאלתר שתהא ברכת היין דבורא פרי הגפן שלא לצורך ומכי טעם ליה אחרינא שפיר דמי..."

רא"ש (ערבי פסחים יח'): "... ואם לא טעם המקדש וטעם אחר מלא לוגמא יצא כדאיתא בעירובין מא - ויראה שהאחד מן המסובים צריך לשתות מלא לוגמא."

   יוצא א"כ שכוס של ברכה צריך לשתות מלא לוגמא - בין של המקדש ובין של אחד מן המסובין כדי שלא יתבזה כוס של קידוש.

וכ"פ בשו"ע: "אם לא טעם המקדש וטעם אחד מהמסובין כמלא לוגמיו יצא"  מ"מ בהמשך דבריו כתב השו"ע שיש לחוש לדברי הגאונים הנ"ל.

משנ"ב (סקס"ט): כתב דבעינן שאחד המסובין שישתה צריך להיות מהמסובין שהיו בתחילת הברכה, שמעו תחילתה והמקדש התכוון להוציאם - ואז מהני טעימה לכולן אבל אם הוא אחר שלא כיון עליו בתחילת הברכה - אין יוצאין בטעימתו.

          ועוד כתב משנ"ב שמה שאמר המחבר שצריך לחוש לדברי הגאונים הינו לכתחילה אבל בדיעבד לא בעינן שיטעם המקדש.

ג.  אם טעימת רבים מצטרפת למלא לוגמא.

רא"ש (ערבי פסחים סי' יח'): "ואין שתית שנים מצטריפן למלא לוגמא דלאו מקרי שתיה של הנאה בפחות ממלא לוגמא ואנן בעינן שיהנה האדם מכוס של ברכה."

ריטב"א (עירובין דף עט: ד"ה הא דאמרינן המקדש) - אם לא טעם אחד מהם מלא לוגמיו כיון שבין כולם טעמו כשיעור ההוא יצאו דכולם מצטרפים למלא לוגמיו (הריטב"א כתב כן בשם התוס' אבל בביאור הלכה ד"ה "וי"א" כתב שמדברי תוס' משמע להיפך).

שו"ע: הביא בסתם דעת הרא"ש ובי' דעת הריטב"א וע"י כללי שו"ע א"כ - "סתם" וי"א הלכה  כ"סתם".

        וא"כ אין שתית רבים מצטרפת למלא לוגמא אלא בעינן שלפחות אחד מן המסובין ישתה מלא לוגמא. (מ"מ מצווה מן המובחר שכולם יטעמו מהיין של קידוש).

בה"ל (ד"ה וי"א): כתב בשם אליה רבה שמצדד להכריע כדעת הי"א לפי שדעת הרא"ש היא סברא עצמו.וחלק עליו בה"ל וכתב שעיקר להלכה כדעת הרא"ש שאין שתיית שניים מצטרפת למלא לוגמא ואע"ג דאין למחות על המקילין בזה דיש להם על מי שיסמכו מ"מ נכון ליזהר בזה מאד ועוד שהמג"א אמר שדעת הי"א היא בדיעבד שסוברים שמהני הצירוף הוא רק בדיעבד אבל לא לכתחילה.

   והנה לעניין הטעם שצריך לשתות מלא לוגמא יש נפ"מ להלכה.

מה שכתב הרא"ש שצריך לשתות לפחות מלא לוגמיו לפי שאין הנאה בפחות מזה משמע שהטעם שחייב לשתות מלא לוגמא הוא שיהנה מהשתיה וכיוון שאין הנאה בפחות ממלא לוגמא - אין שתית רבים מצטרפת.

   אבל למ"ד ששתיית רבים מצטרפת היא שטעם אחר בדבר והטעם הוא משום כבוד שחלקו חז"ל לכוס של ברכה שאם לא ישתו ממנו מלא לוגמא - גנאי היא לו (עיין מ"ש בשם הש"י עירובין מ:- לעיל) וא"כ לפי טעם זה אפילו שתיית רבים מצטרפת דהא עכ"פ שותים מלא לוגמא מהכוס. (עיין שעה"צ סקס"ה).

ד. אם צריך לשתות תוך כדי אכילת פרס.

טור כתב בשם בה"ג: "מאן דמקדש ומקמי דליטעם משתעי הדר מברך בורא פרי הגפן וא"צ לחזור ולקדש".

וכתב הב"י שהם דברים נכונים ומבוארים והטעם הוא דדיבור הוי הפסק בין ברכת הנהנין לטעימה אבל לעניין הקידוש לא הוי הפסק כיון דכבר הזכיר קדושת היום על הכוס יצא.

ועוד כתב ב"י שאם נשפך הכוס קודם שיטעום אינו צריך לחזור ולקדש.

והנה לעניין אם שיעור צירוף של שתיה הוא כשיעור צירוף של אכילה - דהיינו תוך כדי אכילת פרס או לא - נחלקו הפוסקים ויובואר לקמן בס"ד.

תוספתא יומא (פ"ד ה"ד): "אכל חזר ואכל אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין שתה חזר ושתה אם יש מתחילת שתיה ראשונה ועד סוף שתיה אחרונה כדי שתית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין..."

רמב"ם (הל' תרומות פי' ה"ג): "אכל וחזר ואכל שתה וחזר ושתה אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס ומתחילת שתיה ראשונה אחרונה כדי שתית רביעית הרי אלו מצטרפין לכזית".

  א"כ לפי דברי התוספתא הנ"ל וכן מדברי הרמב"ם משמע שיש הבדל בין צירוף שיעור אכילה לצירוף שיעור שתיה שצירוף שיעור אכילה הוא תוך כדי אכילת פרס וצירוף שיעור שתיה הוא תוך כדי שתית רביעית.

הראב"ד: השיג על הרמב"ם (שם) והוכיח ממסכת כריתות שגם לשתיה בעינן שיעור תוך כדי אכילת פרס לצרפו וכן הקשה הר"ן על פסיקת הרמב"ם ונשאר בצ"ע (מ"מ משנה תירץ את הרמב"ם בכך שלעניין טומאת גויה (כריתות) החמירו ולא דמי לשאר איסורין וכל זה כדי שלא לדחות התוספתא הנ"ל).

שו"ע (או"ח תרי"ב סעיף י'):  הביא ב"סתם" דעת הרמב"ם ובי"א דעת הראב"ד וא"כ עפ"י כללי השו"ע "סתם ו"י"א" הלכה כסתם.

משנ"ב (שם סקל"א): כתב שמלשון המחבר משמע דהעיקר כדעה ראשונה אבל הפר"ח והגר"א כתבו דהעיקר כדיעה שניה.

(ועיין עוד במנחת ביכורים על התוספתא ביומא שהגיה שגם צירוף שיעור שתיה הוא תוך כדי אכילת פרס כצירוף שיעור אכילה).

   והנה לעניין שתית מלא לוגמיו של יין בשבת כתב במשנ"ב רע"א סקס"ח - "ודע עוד דהשיעור של מלא לוגמיו צריך לשתות בלי הפסק הרבה בינתיים דהיינו שלא ישהה מתחילת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה יותר מכדי שתית רביעית. ועכ"פ לא יפסיק זמן רב כדי אכילת פרס ואם הפסיק בכדי אכילת פרס אף בדיעבד לא יצא".

   ולעניין שתית רביעית אם מצטרפת כתב (סקע"ג) - "ובדיעבד הסכימו הרבה אחרונים דאפילו שתית כל המסובין מצטרפין למלא לוגמיו אך שלא ישהה ע"י שתית כולם יותר מכדי אכילת פרס."

   ובשעה"צ (סקע"ו) - כתב שהוא פשוט דלא עדיף משאם היה מקדש בעצמו.

לעניין הלכה:

צריך לשתות מכוס של קידוש מלוא לוגמיו שהוא רוב רביעית (שו"ע) המקדש צריך שיטעום (גמ') ואם לא טעם המקדש וטעם אחד המסובים כמלוא לוגמיו יצא (שו"ע) ושתיית רבים מצטרפת למלוא לוגמא רק דבעינן שלפחות אחד מן המסובים ישתה מלוא לוגמיו (שו"ע) ומ"מ מצוה מן המובחר שכולם יטעמו מיין של קידוש.

"רצה והחליצנו" בסעודה שלישית

א. ראש חודש

גמרא ברכות מט: "אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב נחמן אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ראש חודש בתפילה מחזירין אותו בברכת המזון אין מחזירין אותו אמר ליה רב  אידי בר אבין לרב עמרם מאי שנא תפילה ומאי שנא ברכת המזון אמר ליה אף לדידי קשיא לי ושאילתה לרב נחמן ואמר ליה מיניה דמר שמואל לא שמיע לי אלא נחזי אנן - תפילה דחובה היא מחזירין אותו ברכת מזונא דאי בעי אכיל או בעי לא אכיל אין מחזירין אותו..."

ביאור:  מי שטעה ולא הזכיר של ראש חודש - בתפילה - מחזירין אותו כיון שהיא חובה ואינו יכול לפטור עצמו ממנה אבל בברכת המזון אין מחזירין אותו לפי שאינה חובה עליו ואם ירצה לאכול יאכל אום לאו לא יאכל (וכתב טור - שמ"מ יאכל פירות וכיו"ב ובלבד שלא יתענה כיוון שאסור להתענות בר"ח - טור או'ח קפח).

ב. סעודה ראשונה ושניה של שבת.

גמרא ברכות מח: "תנו רבנן סדר ברכת המזון כך הוא ברכה ראשונה ברכת הזן שניה ברכת הארץ שלישית בונה ירושלים רביעית הטוב והמיטיב ובשבת מתחיל בנחמה  ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע..." (נחלקו שם בגמרא מתי אומרה ואכמ"ל)

גמרא שם מט.: "יתיב ר' זירא אחורי דרב גידל ויתיב רב גידל קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך מקדש השבת"  (וכיון שלא הזכיר בגמרא שם ומלכות בברכה זו - לפיכך נחלקו המפרשים אי בעי הזכרת שם ומלכות ;ר' יונה (רשב'א וכ"כ באורח חייב שכן מפורש בירושלמי) - שחותם בשם ומלכות וכ"פ טור, סמ"ק, רמב"ם ורי"ף  ויש אומרים שאינה צריכה חתימה בשם ומלכות).

וכ"פ שו"ע קפח' סעיף ו' - שצריך לחתום בשם ומלכות וכתב משנ"ב סקטו' - שאם ספק לו אם הזכיר או לא נמי אומר נוסח הנ"ל דתלינן דמסתמא בודאי לא הזכיר וכ"כ בשעה"צ סקי"ב - שכן מוכח ממג"א, ט"ז והרבה אחרונים ודלא כרמ"א - דבהדיא לעניין ברהמ"ז דשבת אפילו ספק חוזר.

ג. סעודה שלישית.

שו"ע קפח' ח': "סעודה שלישית בשבת דינה כראש חודש".

בה"ל (ד"ה 'סעודה שלישית') : כתב שבשתי סעודות ראשונות חייב בפת לכו"ע. דהיינו כיון שסעודה ראשונה ושניה חייב בברכת המזון הלכך מחזירים אותו משא"כ בסעודה שלישית שדינה כר"ח ונבארה לקמן בס"ד.

טור: "וכתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל ובסעודה שלישית של שבת צריך עיון אם מחזירים אותו לר"ת שאמר שיוצא במיני תרגימא בלא פת ודאי אין מחזירין אותו אפילו אם אכל פת דדמי לראש חודש ולפי דברי המפרשים שצריך פת דילפינן מג' פעמים דכתיב היום גבי מן שהוא במקום פת לדידהו  מחזירין אותו ע"כ"  (טור או"ח קפח).

     הנה לעניין דין אם מחזירים אותו למדנו שתלוי הדבר באם המצווה חובה עליו או רשות דהיינו כשחייב ולא מצי למפטר עצמו מינה - הרי שמחזירים אותו אם טעה ולא הזכיר משא"כ כשהיא רשות שאז אין עליו חובה וכיון שאין עליו חובה אין מחזירין אותו.

ואכן בר"ח ראינו שאם טעה בתפילה ולא הזכיר של ר"ח מחזירים אותו כיון שהתפילה חובה עליו ואינו יכול לפטור עצמו ממנה משא"כ בברכת מזון בר"ח - שאם רוצה אוכל פת ואם לאו אוכל דברים אחרים שאינו מחוייב בברכת מזון וא"כ ברכת המזון בר"ח אינה חובה עליו לכן אם טעה ולא הזכיר של ר"ח בברכת המזון אין מחזירין אותו.

     והנה  לעניין סעודות שבת - כיון שסעודה ראשונה ושניה הן חובה וחייב לאכול פת דכתיב "וקראת לשבת עונג" ואין עונג אלא בפת (בה"ל ד"ה סעודה שלישית או"ח קפח') - הרי שאם טעה ולא הזכיר מחזירין אותו (אומר הנוסח דלעיל) ולענין סעודה שלישית פליגי בה אי חייב בפת או לא.

שו"ע רצ"א פסק שצריך לעשותה בפת אעפ"י שהביא דעות שאפשר לעשותה במיני מגדים, פירות וירקות, חמשת מיני דגן או דברים שמלפתים בהם הפת - כתב שסברא ראשונה עיקר.

וא"כ תליא מלתא או סעודה שלישית חובה בפת (כיון דכתיב לגבי מן ג' פעמים "היום") או דלמא אינה חובה בפת וממילא אם טעה ולא הזכיר רצה - אין מחזירים אותו.

לעניין הלכה:

לפי דעת המחבר - סעודה שלישית חובה בפת וא"כ מן הראוי היה שיפסיק הכא (קפ"ח, ח') שאם טעה ולא הזכיר רצה בסעודה שלישית צריך לחזור אך כאמור פסק שדינה כר"ח דהיינו שאינו חוזר וכתב במשנ"ב סקל"א - שהמחבר פסק הכי לפי שיש אומרים שסעודה שלישית אין צריך פת ואף שאין דבריהם עיקר מ"מ יש לחוש לדבריהם שלא להכנס לספק ברכה לבטלה (שהרי חותם בשם ומלכות מה שמזכיר בשבת).